איראן היא מדינה מורכבת מאוד.
55% ממנה דוברי השפה הפרסית, והשאר מיעוטים, זרם של דוברי טורקית, כורדית, בלוצ'ית, ערבית ואחרים. חלקם מאוד מזדהים עם איראן, חלקם פחות. מדובר בחברה שעברה תהליכי מודרניזציה מרשימים מאוד, גם תחת המשטר האסלאמי.
באיראן פועלות 104 אוניברסיטאות, ויש בה יותר משני מיליון סטודנטים. זוהי מדינה שבה אחוז יודעי קרוא וכתוב מתקרב ל־90%, מדינה שהשקיעה הרבה מאוד במדע בשנים האחרונות והגיעה להישגים. כמות הפרסומים המדעיים עלתה פי 15 ב־20 השנים האחרונות. במתמטיקה ובפיזיקה האיראנים משיגים הישגים גבוהים מאוד, ואפילו השיגו את ישראל כמה פעמים. הם גם שכללו את הטילים שקיבלו מקוריאה הצפונית.

באופן פרדוקסלי, 36 שנים לאחר המהפכה, החברה האיראנית חילונית יותר מאשר הייתה אי פעם. היא גם יותר חילונית מרוב החברות הערביות במזרח התיכון, בעיקר בקרב צעירים. מבחינה חברתית, איראן מתמודדת עם בעיות קשות. יותר מ־2.2 מיליון מכורים לסמים ויותר מ־200 אלף אלכוהוליסטים רשומים - וכל זה במדינה אסלאמית ודתית. נוסף לכך, יש עלייה חדה, של מאות אחוזים, בזנות. אחוז זניח מאוד מבין הצעירים הולך להתפלל היום במסגדים. הדבר נובע מאנטגוניזם לכפייה הדתית מהשלטון.
הסנקציות השפיעו באופן קשה מאוד על הכלכלה האיראנית. בתוספת מדיניות כלכלית פופוליסטית כושלת של אחמדינג׳אד - האינפלציה הגיעה לפני שנה ל־40%. לפני שנה עמדה האבטלה באיראן על יותר מ־14% באופן רשמי, ומעשית היא ככל הנראה עברה את ה־20%. בקרב הצעירים האבטלה עברה את ה־30%. מחצית מבוגרי האוניברסיטאות באיראן לא מוצאים עבודה. המטבע איבד 40% מערכו, עד שרוחאני נבחר.
החיים במדינה קשים מאוד וזו אחת הסיבות שהביאו אותה למו״מ לצורך הסרת הסנקציות. ייצוא הנפט האיראני ירד למיליון חביות ביום, לעומת שני מיליון שהם יכלו לייצא ללא הסנקציות. תעשיית הנפט זקוקה להשקעות של עשרות מיליארדי דולרים כדי להגדיל את תפוקתה מחדש. לאיראנים יש מאגרי נפט חדשים שאינם מנוצלים, כמו גם עתולות גז מהגדולות בעולם. במדינה מצפים עכשיו להתאוששות.
הציבור האיראני ברובו שמח כעת על ההסכם, ומקווה שהוא יביא לשיפור מהיר ודרמטי בכלכלה וברמת החיים שלו. זה גם ישפיע בטווח הארוך על החברה באיראן. יחד עם זאת, השמרנים מפחדים מאוד שההסכם יביא לפתיחתה של איראן למערב, עד כדי סכנה לעצם קיומו של המשטר האסלאמי. לכן הם נחושים למנוע פתיחות שכזו גם לאחר ההסכם. הישראלים צריכים לקוות שהשינוי בחברה האיראנית אכן יבוא, ויביא גם לשינוי בהתנהלות המדינית של המדינה. זו התקווה הגדולה שלנו עכשיו. ואז אולי ייצא משהו טוב מההסכם.

הכותב הוא ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב