הייתכן שארה"ב וישראל מדברות על שני הסכמים שונים עם איראן?

ואולי לשתי המדינות יש גם כדורי קריסטל שונים שדרכם הן חוזות עתיד שונה לעצמן ולעולם? הייתכן שכל אוצר התבונה המדינית ומאגר השכל הישר וההיגיון הפוליטי מאוחסנים בירושלים אך נעולים ואטומים בפני מנהיגי ארה"ב וראשי המעצמות? "אמור לי, האם אמריקה וישראל נמצאות על אותה פלנטה?", שאל אותי אתמול בנימה סרקסטית דיפלומט מערב־אירופאי בכיר ומוערך, הידוע כאוהד גדול של ישראל.

אלו הן חלק מהשאלות שעלו וצפו למשמע נאומו של הנשיא ברק אובמה מאתמול. כצפוי, מבחינה רטורית הוכיח אובמה שוב את מה שידוע היטב, שבנשיאת נאומים אין לו מתחרים. גם מבחינת התוכן היה הנאום בנוי ומנוסח כמלאכת מחשבת. אבל בישראל לא חיכו לנאום ולא המתינו להסברים על ההסכם. ״ההסכם יהפוך את העולם למקום בטוח״, ״ההסכם ימנע מרוץ גרעין במזרח התיכון״, ״הדיפלומטיה יכולה להביא לשינוי משמעותי״ - נו באמת, לעגו בירושלים. על מה אובמה מדבר, למי הוא מדבר ואת מי הוא מנסה לשכנע? הם תהו.

באקלים מקומי קודר וסגרירי כמו זה השורר במזרח התיכון, לא פלא שההנהגה הישראלית ומרבית האזרחים אינם יכולים ואינם מסוגלים לקלוט את ההצהרות האמריקאיות ובוודאי שלא להתנחם בהסברים על ״מהלך מדיני היסטורי״ -מהלך שכולם, כולל יוזמיו ויוצריו, מודים שיש בו הימור וסיכון. אלא שההסכם הזה מבטא גם תקוות, ציפיות וחלומות לעתיד טוב ובטוח יותר שגם ישראל תיהנה ממנו.

נבואות הזעם הקטסטרופליות שהשמיע ראש הממשלה נתניהו כלפי ההסכם סתמו כל סיכוי לסדוק את חומת החשדנות והעוינות שהוא בנה בין ישראל לארה״ב ובין ישראל למעצמות המערב. התגובות להסכם עם איראן, המתפרסמות מטעם בכירים בישראל, חושפות נתק מדיני מוחלט בין ישראל לעולם המערבי.

נכון, העם היהודי ידע לא מעט מהלכים מדיניים בזירה העולמית שהוגדרו בזמנם ״היסטוריים״ ושהתגלו כאסונות ליהודים. אבל מדינה כישראל, עם מוניטין של מרכז טכנולוגי משגשג ומעמד של מעצמה צבאית אזורית (שלפי מקורות זרים מחזיקה גם במאגר של פצצות מימן וראשי חץ גרעיניים), יכולה וצריכה לנהל מדיניות פתוחה ומפויסת כלפי העולם.

גם בקרב מחוקקים אמריקאים בגבעת הקפיטול - ולא רק רפובליקנים, גם דמוקרטים אחדים - ההסכם עם איראן התקבל בחשדנות מוצהרת ובספקנות מופגנת. הנשיא אובמה מודע לכך יותר מאחרים ובנאומו הדגיש כי ייתן לחברי הקונגרס את כל המידע והפרטים על תוכן ההסכם.

ההערכות המקובלות בקרב דיפלומטים בניו יורק ופרשנים בוושינגטון הן שהקונגרס יאשר את ההסכם. הרפובליקנים ישתוללו קצת ויפזרו הצהרות ואזהרות נגד ההסכם כמו שעשו נגד תוכנית הרפורמה בבריאות של הנשיא (אובמה־קר). אבל בסופו של יום לא יסכלו הרפובליקנים את ההסכם ויתנהלו באופן שיבטיח את אישורו. זה יקרה לא משום שהם אוהבים את ברק אובמה, אלא משום שארה״ב נכנסת לשנת בחירות והמאבק על כיבוש הבית הלבן ב־2016 צובר תאוצה ולהט. הרפובליקנים יודעים שההסכם עם איראן רחוק מלהיות דאגת האזרח האמריקאי הממוצע.

אין זה מקרה שהפוליטיקאים המתמודדים על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות נזהרים ומתמהמהים להתייחס להסכם עם איראן. הם חוששים להפוך אותו לנושא מרכזי הנידון במערכת הבחירות. נוסף לכך, מחוקקים דמוקרטים יהססו מאוד למנוע את אישור ההסכם או אפילו להתבטא נגדו כדי לא לפגוע במעמדה של הילרי קלינטון, המובילה את המרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. קלינטון תמכה במו״מ עם איראן וכשרת חוץ היא נקטה יוזמה ראשונה שהיוותה תשתית למו״מ הנוכחי.

אם יש לבנימין נתניהו רעיון או הרהור לפעול בקרב חברי הקונגרס ולגייסם להצבעה נגד ההסכם, מוטב שישכח מהם. לא רק שמאמץ כזה צפוי לכישלון, הוא גם יהפוך את נתניהו לדמות פתטית ויצמיד לו תדמית של פוליטיקאי המזלזל בנשיא ארה״ב ולועג למוסד הנשיאות. ההסכם עם איראן הוא הזדמנות פז ושעת כושר מדינית לראש הממשלה לנצל מהלך עולמי לגיבוש מדיניות חדשה ומהפכנית מול ארה״ב ומול מעצמות המערב.