מיליארדי דולרים וטריליארדי מילים יושקעו עכשיו בפצצה איראנית שעדיין לא קיימת, בזמן שהישראלים ימשיכו למות בכבישים או כי אין להם כסף לתרופות. וכמה הסברים לכך שלאמריקה נשבר מאיתו.
באחד משיריו של ברי סחרוף מופיעה השורה: "משוגעים הם כמו פרחים מפלסטיק, אף פעם הם לא מתים". כוונת המשורר הייתה, לטעמי, שברור שהם מתים, אבל תמיד יש מחליפים בהיכון לקח את המקום. קחו למשל את אגם הדרעק. אולי אין שם משוגעים (לא בדקתי), אבל המקום מלא בשרלטנים. כל הדיירים באגם מבינים השבוע בביטחון.
כל מי שנשאל מחווה דעה על הסכם המעצמות עם איראן, והם עושים זאת במין ארשת חשיבות, שהמאזין/הצופה הממוצע משוכנע שאולי לא אובמה הערבי, אבל בטח מרקל, הולנד ופוטין התייעצו איתם רגע לפני החתימה על ההסכם ההיסטורי.
יש מומחים באמת לסוגיות הביטחון, בעלי רקורד מוכח של ידע, הצלחות וכישלונות – אבל הם לבטח יודעים על מה הם מדברים. ודווקא אלה אומרים שאפשר לחיות עם ההסכם הזה, אפילו ממש טוב. הם מעריכים שלאיראן לא יהיה נשק אטומי מוכן להפעלה במשך לפחות 15 שנה.
בזמן הזה ייהרגו בישראל לפחות 4,500 בני אדם בתאונות דרכים (לפי ממוצע של 300 בשנה בשנים האחרונות. אבל ב-67 שנים נהרגו בכבישי ישראל 31 אלף, כך שהממוצע עלול להשתנות לרעה), וראש הממשלה ב-15 השנים האלו (כן, זה יהיה ביבי) לא יכנס אפילו פעם אחת את הקיבינימט הביטחוני-מדיני לדון במגיפת הקטל בדרכים. כי עם קטל כזה אי אפשר לנסוע לנאום בשום קונגרס, גם לא בזה של קורסאו. אז עוד לא מת לנו אפילו תיקן בגלל האיום האיראני, אבל הוא יהיה כסות הכל.
ישקיעו בו מיליארדי דולרים, טריליארדים של מילים (ראש הממשלה לבדו 65% מהבלה-בלה), אבל לחניוקים ימשיכו לשלם דמי "לא יחרץ" של מיליארדי שקלים כל שנה. חולים במחלות סופניות ימותו כמו זבובים משום שסל התרופות מגביל אותם בעלות תרופות יקרות.
יותר זול שיתפגרו כבר. קשישים יתפגרו בחורף בגלל מגיפות שפעת בבתי חולים, כי אין כסף לבנות בתי חולים חדישים. הכסף מיועד לאיום מאיראן או לחניוקים. אין עודף.
אין שום ודאות שאם וכאשר איראן תהיה למעצמה גרעינית, היא תשגר לפה טיל ביום השני להשגת הנשק שלה. בכל זאת, גם לנו הרי יש יכולת גרעינית (לפי פרסומים זרים) וגם אנחנו יכולים להחזיר את הרפובליקה האסלאמית הזאת לימי הבריאה בלחיצה על כמה כפתורים: מהים, מהאוויר ואולי גם מהיבשה, אם הג'מעה לא יפשלו באותו רגע נתון.
מאזן האימה הזה ידוע לכל טמבל בעולם, גם רוחאני, הנשיא הפרסי עם החיתול על הראש. וגם אם הוא מוכן לעלות בסערה השמיימה ולנשק כמה בתולות מתוך ה-72 שמחכות לו, יש לו ילדים. ולפרסים יש מורשת משפחתית טובה לא פחות משלנו. אז ממה אנחנו נבהלים? ומה אנחנו נתקן כאן, בחברה שלנו, ב-15 השנים האלו?
כנראה שכלום. אנחנו רק נברבר למוות ונמשיך לפגוע בחלשים אצלנו ולהחליש את רוב הציבור, שכבר חולה מעצבים רק מלהקשיב למנהיגיו, שמאז 1967 לא מסוגלים לתפקד בשום מלחמה. אז די, מספיק עם הבלה-בלה הזה. מה שטוב בנשק אטומי הוא שהסוף ידוע, אי אפשר להתחבא. אז שחררו אותנו כבר מהשטויות ותנו לחיות את היום, כל יום, עד שיבוא לנו הטיל לאף.
***
יש לי חבר אמריקאי. בחיי. הוא למד איתי לקח וגם אבד עצות. כמוני, הוא תעשיין של בלה-בלה. אבל בניגוד אלי, הוא עובד אצל סנאטור דמוקרטי, שמשלם לו 170 אלף דולר בשנה כדי שיבלבל לו את המוח, יכתוב בשבילו פמפלטים שטותיים, יגן עליו בתקשורת אם וכאשר יצולם באופן מביך עם אישה שאינה רעייתו (או עם גבר ר"ל). בקיצור, סנג'ר, אבל חי טוב.
הוא לא יהודי, לכן הוא ניטרלי ביחס שלו לישראל, והוא היה כאן מספיק פעמים, וגם נמצא בטוויטר של כמה מדיירי אגם הדרעק ושל עוד כמה שרלטנים במדים או בחליפות. הוא מספר לי שהבוס שלו מתעייף מאיתנו וגם כמה מהחברים שלו במפלגה.
"יו, ביג-רון, מה האלטרנטיבה שלכם? יש לכם בכלל?", ביל, אני אין לי כלום, מה אתה רוצה ממני? בשבילי כל האיום האיראני זו נפיחה. אני יכול למנוע טיל? מה עם הבן שלך? הצליח לו בגמילה הפעם? "הוא אומר שהוא נקי. כשיעצרו אותו עוד פעם אני אדע. אם לא אמא שלו אני יורה לו בשתי הברכיים, ואז אני יודע שהוא לא יוצא מהבית. בן 28, עוד לא עבד יום בחיים, העיקר שיש לו שני תארים. תבוא אלי למלון, נשתה משהו". אני כבר לא שותה, ביל. "אז אני אשתה, אתה תאכל סושי".
נפגשנו. העלינו זיכרונות מהאייטיז בניו יורק כמו שני קשישים, כמו תמיד. ואז התחלנו לדבר על יחסי ישראל-ארה"ב. משום מה, הוא מחזיק ממני לאומני בסוגיה, והוא תמיד מרצין, אולי זה רפלקס מותנה.
"תקשיב", הוא אמר, "נמאס לנו ממלחמות, זה עולה הון. 700 מיליארד דולר בשנה עולה לנו להחזיק צבא בכל העולם: 20 אלף חיילים וקבלנים בקוריאה הדרומית, 40 אלף ביפן ועוד משהו כמו 65 אלף חיילים בצי השביעי, עם איזה 500 מטוסים על האוניות. הלאה, בן אדם, אנחנו מחזיקים עוד איזה 15 אלף חיילים בפיליפינים, באוסטרליה ובתאילנד.
באפריקה יש לנו 6,000 חיילים. אני מעריך שיש לנו משהו כמו 2,500 עובדי קבלן בחברות ביטחון, למשימות שאל תשאל אותי עליהן, את דעתי אתה יודע.
אבל לציבור האמריקאי נמאס לשמוע על אבידות במדינות שעל רובן הוא שמע והוא לא יודע מדוע בכלל נלחמים אצלן, ובעיקר בשביל מה.
"ואז בא ראש הממשלה שלכם, ואתם חיים מהיד שלנו, ואומר לנו איך לנהל את העולם. פאק יו גייז, יש לנו את הבעיות שלנו, עם ילדים שבכל שבוע הורגים מישהו בבית הספר. יש לי פגישות אולקוס עם שמונה חברי קונגרס מהמדינה שלי, שאתה יודע שהיא לא גדולה ועשירה, אבל הם רוצים תעסוקה למחוזות שלהם. תביא לי כלא פדרלי, תחזיר לי מפעלים של הצבא, תחזיר עונש מוות לרוצחים, תילחם בסמים ותטיל פיקוח על הגירה, כי הם גומרים לנו את מקומות העבודה".
"מספיק זה מספיק, שאט דה פאק אפ. הוא צריך להיבחר בכל פעם מחדש, זה לא כמו אצלכם, שהרבי מחליט מי הסנאטור, אני צריך לדאוג גם לעצמי. כל מחזור גמילה של הילד הדפוק עולה לי 12 אלף דולר. הביטוח כבר לא מחזיר לי אחרי הפעם הראשונה, שהם שילמו 80%. אז שחרר אותי".
"מאה שנה שארה"ב שוטר של העולם, מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו חותמים לבד? איפה גרמניה, צרפת, בריטניה, רוסיה, סין? לא ראיתי שביבי בא לנאום בפרלמנטים שלהם לקחת מאיתנו 3.1 מיליארד דולר כל שנה אתם יודעים, אבל מה עם כבוד, בן אדם? אתה יודע מה הבוס שלי היה עושה עם עוד 400 מיליון דולר, כסף פדרלי במדינה בכל שנה? שתה, שתה עוד וירג'ין מרי, אני גאה בך מאדר פאקר, שיצאת מהכל".
"אולי אשלח לך את הילד הדפוק לחודש? אתה יכול לקבל את האמא הדומיניקנית שלו בעסקת חבילה. אתה יודע שהיא אוהבת ילדים, חבל שיש לנו רק אחד דפוק. טוב, אני עולה לחדר, הביס מגיע בעוד 20 דקות מהסיור בגזה סטריפ. לקחו אותו במסוק, התלהב כמו ילד. האמן לי ביג-רון, לא להאמין שאני עובד בשבילו, כי לא הייתי שוכר אותו לעבוד בשבילי אם אני הייתי סנאטור".
הלכתי הביתה וישבתי לבדוק במרשתת כמה חללים השאירה אה"ב במאה השנים האחרונות בעולם, במלחמות שבהן צפון אמריקה לא הותקפה בידי אויב כלשהו.
במלחמת העולם הראשונה, שאליה הצטרפה רק ב-1917, היו 116,708 חללים בחזית המערבית של אירופה ועוד 205,690 פצועים. במלחמת העולם השנייה, מאז פרל הארבור וכולל אירופה: 292,100 חללים ועוד 571,822 פצועים. מלחמת העולם השנייה עלתה למשלם המסים בארה"ב 59.8 מיליארד דולר. במלחמת קוריאה 1,905 (1953-1950) חללים, 7,386 פצועים. מלחמת וייטנאם: 58,220 חללים ב-14 שנים (1973-1959) והוצאה של 217 מיליארד דולר. באפגניסטן (2014-2001) 1,162 חללים.
מלחמת המפרץ הראשונה 292 חללים. מלחמת עיראק 4,798 חללים, אין מספר מוחלט של עובדי קבלן. ההערכה היא של עוד כ-350 חללים מחברות אבטחה.
עם הנתונים האלה ברור מדוע נמאס לאמריקאים מאיתנו בשלטון נתניהו. הוא רוצה תמיכה, כולל וטו בכל המוסדות שלדעתו מאיימים לכלותנו, אבל כל מיני חניוקים שחברים אצלו בממשלה קובעים שהרוב משליש יהדות ארה"ב (כשישה מיליון) הם לא מספיק יהודים לפי ההלכה.
הכסף שלהם, אגב, הוא יהודי וכבר לחלוטין בעיני אותם חניוקים. יהדות ארה"ב היא כ-2% מהאוכלוסייה בארה"ב, אך משקלה בפוליטיקה גדול פי ארבעה: 13 סנאטורים, 31 חברי קונגרס, שלרובם אנחנו עול גדול מדי. בצד. למה לקח להם כל כך הרבה שנים להבין את זה?
***
אני כועס מאוד על דוד יוסף, הראיס-אל-באלדייה של אור יהודה, שלרגע חשב כנראה שהוא סדאם חוסיין, ודאג שיקראו רחוב על שם אחת ממאהבותיו – באלי.
הוא לא מעניין אותי כאדם, לדעתי חבל על האוויר שהוא נושם, אבל הוא קבע רף גבוה מדי להוכחת אהבתו. פעם, לפני דוד, היה מספיק להודיע לאישה שקנית כוכב על שמה בגלקסיה, ואפילו להראות לה פיותק, באותות ובמופתים, שהנה הכוכב על שמה.
וברל'ה שיושב ליד הדואר באלנבי, מעשן ברודוויי 100 וכותב בקשות לרוסים ולאריתראים, היה מספק את המסמך שכתוב בארמית עם עיטורים, כי זו הרי שפת הגלקסיה, בתמורה ל-30 שקל, כולל טיפ נאה. ואפילו היה נותן סוג של קבלה – נייר הדפסה של עיתון עם טביעת האצבע שלו מהדיו השחור.
אבל עכשיו צריך ממש בירוקרטיה, כולל טובות מאלה שיושבים בוועדות מוניציפליות כדי שיאשרו להרכיב שלט אמיי. במרשתת מיד התחכמות כל מיני ילדים ושלחו תמונות עם רחובות בצמתים, כגון "ערה?", ובפינות הצומת, "כפרה, מת עלייך מאמי".
וברוב טמטומי הנפוץ קראתי לכיפוש לצפות בדיווח במהדורות החדשות כאשר הייתה עסוקה בלרדוף אחרי הילד שלא רצה ללכת לישון. אני הייתי במסייעת, על הספה. שאגתי עליו: גיא, לך לישון מיד! הוא הביט בי וצחק מאושר. מי זה השמן הזה ששרוע על הספה עם השלט והגזוז דיאט שיאמר לו מה לעשות? הוא גם צודק.
נו, מה את אומרת, כיפוש? "הוא כנראה מאוד אהב אותה", היא אמרה, בזמן שהיא בולמת את הבימבה ששעטה לעברה במהירות, וגם מצליחה להניף את הרוכב הבלונדי באוויר ולתפוס אותו. שרקתי "אופנסיב" על העבירה שגם הייתה במתכוון, והודעתי לשבוי הצווח שעכשיו הוא הולך לישון, כי אבא עייף מאוד.
פתחתי מחשב וכתבתי לראש עירי, רון חולדאי, שבניגוד ליוסף, מעולם לא נחשד בביצוע עבירות בעובדות.
שלום לראש העירייה.
נכבדי,
אני מקווה שאתה חש בטוב וכבר רכשת מסוק או דאון כדי לנוע בעיר החל מ-1 באוגוסט, עת יחלו החפירות. תקוותי, אדוני, שלא יתגלו כל מיני קברים פגניים, ויגיע האדמו"ר מגור כדי להודיע על האתר כקדוש לעם היהודי. בנוסף, ואולי בעיקר, אני מקווה שמינית פלוגת רובאים לירות בשתי מיליון חולדות שיעלו לאדמה. שהפקחים יגבו ארנונה מכל אחת. כדאי, אתם הרי אוהבים כסף.
אדוני, יום הנישואים שלי ושל רעייתי שתחיה, הצדקת שרה בת רחל (לאמי קוראים שרה, גם לאשתו הראשונה, אותו שם. אז הנוכחית, שידעה שתפגוש בי בעשור הרביעי לחייה, שינתה את שמה לשרית כבר בעשור השני לנוכחותה בכדור הארץ. צריך להבדיל בין הנשים בחיי, הבנת את הבעייתיות, רון?) יחול (אם ירצה השם, השוטר והשופט) ב-ו' אלול התשע"ה, יום הולדתה יחול בכ"ג בחשוון התשע"ו.
מאחר שהמעות בידי קטנות, ועמיתך הצדיק האגר"א הקדוש, דוד יוסף, צדיק לברכה, קבע כאן תקדים מסוכן, אני מבקש מוועדת שמות העירונית לקרוא רחוב על שמה של הצדקת שלי. האמת, אפשר גם סמטה קטנה. אפילו את החניון בביתנו, אם ממש יש בעיה. ייתכן שבעבור בקשה זו צריך לשלם מעות גדולות, ואני כפי שציינתי, מעותי קטנות.
אבל אדוני, השוד שמבצעים בי עובדיך הפקחים (אפשר ג'וב כזה בשבילי) מדי יום בקנסות חניה ובגזרות ובעיקולים ב-30 השנים האחרונות חצה לבטח את רף 200 אלף השקלים, זוזים, זהובים קטנים, ריביות גדולות, ותבחר אתה את סוג המטבע. תקרא לחניון ע"ש כיפוש הצדקת. ואז היא תדע ותוקיר את אהבתי אליה. תודה מראש, אדוני.
נ.ב.
הרי יודעים אנו, נתיניך, שאתה ועובדיך נוטים להעניק תשורות עירוניות לכל מיני פריצים, שמשלמים ממון רב לאזכור שמם או שם העייסק שלהם. אני, אין לי עייסק, בקושי נמצאה צדקת שמוכנה לטפל בי. אז בוא נסכם שעל כל תריסר פריצים שאתה מפנק תוקיר גם אותי, העני
נ.ב. 2
אין לי בעיה שתקרא לרחוב/חניון/סמטה "כיפוש, בא-לי". היא שומעת את זה הרבה. תודה אדוני.
זהו, אני ממתין לתשובה מראש עירי.
***
להרבה אנשים אין סימן טוב איך מתחיל השבוע. לנו, החבר'ה של אהרל'ה, יש. בכל יום ראשון, בערך ב-15:00, הוא מודיע לטבח שלו שהוא רוצה סלט גדול כי הוא בדיאטה. עד אותה שעה הוא לא נוגע בפחמימות.
מהרגע שהוא נכנס הביתה, הוא לא מפסיק לאכול לרגע: בגטים עם פסטרמה דיאטתית (אבל עם הרבה מיונז), עוגיות מרוקאיות עם תבלין בהרט שהוא מחבב במיוחד, שני מגשים של פיצה עם תוספת גבנ"צ, שלגונים עם סוכריות (רק על בסיס חלב, כי שומן צמחי זה טראנס), אבל שותה רק סודה. ביום שני הוא נשבר מהדיאטה. אוכל שלוש פיתות עם חומוס רק לארוחת בוקר.
עד הצהריים הוא בודק את הבוואריה ואת מוס השוקולד. השבוע החלטנו כ-ו-ל-ם להיכנס למשטר דיאטה. זה רקה באמצעות דיאטנית קלינית, שפתחה איתנו קבוצת וואטסאפ, שבה אנחנו מדווחים לה על משקלנו ההתחלתי, שולחים לה בדיקות דם ומצלמים את כל מה שאנחנו אוכלים.
היא אמרה שאם נקפיד, נפחות 200 ג' בשבוע, שזה יפה לכל הדעות, אף שאני באופן אישי חייב להפחית 25 ק"ג, ואהרל'ה כנ"ל. לפי 200 ג' בשבוע, זה ייקח בערך 130 שבועות, אבל למה למהר? טעטע חייב להוריד 45 ק"ג, אבל הוא אופטימי בעניין התהליך. בשבוע הבא נדווח על ההתקדמות. והיזהרו מהמדוזות, שהן הקדימון לחולדות בחודש הבא.