לא חמאס, לא חיזבאללה וגם לא דאע"ש הם שהטרידו השבוע את צה"ל. במפקדות ובבסיסים נושא השיחה העיקרי הוא דוח ועדת לוקר והוא מהלך אימים על הצבא. ההדלפות מהדוח שיפורסם היום, ובעיקר ההמלצה לפגוע בפנסיות של המשרתים, מטלטלות את הארגון ואילצו רבים מהמפקדים לערוך כנסים לאנשי הקבע בניסיון להרגיע.
"היה לא תהיה" אמרו המפקדים על הגזירה וצמרת צה"ל בסיוע שר הביטחון מתכוננת לצאת למלחמת חורמה שאין לה שום כוונה להפסיד בה. "לא ייתכן שהמשרת בצבא יופלה לרעה אל מול הסוהר בשב"ס, הרכז בשב"כ או הכבאי", אמר השבוע קצין בכיר. "דוח לוקר הוא יריה בין העיניים לצה"ל כולו".
העובדה שאלוף (מיל') יוחנן לוקר, ששירת 36 שנה בצה"ל, הוא בשר מבשרה של המערכת הביטחונית, רק מעצימה את תחושת הבגידה. תרמה לה גם התנהלות לא מובנת של לוקר: מדוע נמנע מלהפגש עם הרמטכ"ל מאז מינויו? מדוע לא מצא לנכון להעביר כמקובל טיוטה של הדוח לנשואי הביקורת – שר הביטחון והרמטכ"ל – טרם הגיש את הדוח?
כשהבינו בוגי יעלון וגדי איזנקוט שלוקר פשוט לא סופר אותם – אילצו את ראש הממשלה לעכב את פרסום הדוח בשבועיים, כדי שיספיקו לקרוא ולהכין את תגובתם. הם יעשו הכל כדי לקבור את הדוח שמכיל לא מעט המלצות מוזרות כמו קיצור שירות החובה לשנתיים וקיצוץ שליש מסד"כ צה"ל.
דוח לוקר, כמו הדוח היסודי של ועדת ברודט לפניו, ימצא לבסוף את דרכו אל פח האשפה. הועדות האלה נועדו לשרת מטרה אחת: לחסוך ממקבלי ההחלטות את הצורך לפסוק בויכוח האינסופי שבין משרדי הביטחון והאוצר. כבר שנים שקברניטי המדינה לא מעזים להגדיר מה ההישג שהם דורשים מצה"ל, לאיזה איומים הוא צריך להתכונן ולאיזה לא, והאם מודל השירות הנוכחי משרת את התכליות האלה.
צה"ל משווע לשינוי, ומה שמצער בדוח לוקר הוא שכרגע יש לצבא מפקד שהוא פרטנר לשינוי כזה, שלא הייתה שום סיבה להחרים אותו. איזנקוט מבין את הצורך בהתאמת הצבא לסביבה המשתנה ובתכנית הרב-שנתית שהציג אתמול לסגל הפיקוד הבכיר יש לא מעט צעדים בכיוון הנכון. אפשר וצריך לעשות יותר, אבל איזנקוט מתגלה כרמטכ"ל שלא חושש לעשות מהלכי שינוי עמוקים ולבחון מחדש תפיסות מסורתיות.
הוא מעודד ספקות של הקצינים מתחתיו ודוחף אותם לערער על מוסכמות בתהליך של חשיבה יסודית ומנומקת. היה מי שהעיר השבוע שבצה"ל הושקעה יותר מחשבה בשאלת פירוק הגדוד הדרוזי מאשר המחשבה שהשקיעה וועדת לוקר בהגדרת ההישג הנדרש של צה"ל בעימות עתידי.
נדמה שלוקר נסחף בטרנד שמובל ע"י חלקים בעיתונות הכלכלית ולפיהם הבעיה של כלכלת ישראל היא המשרתים בצה"ל. זו תפיסה ניו-אייג'ית רבת קסם שנוסחה בבתי הקפה של שדרות רוטשילד, כשאפשר לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו באירופה. עולה ממנה ציפייה ילדותית שצה"ל יישאר אחד הצבאות הטובים והמוסריים בעולם, שידע להתמודד בהצלחה עם כל מה שסביבנו, גם אם נשלם למשרתיו משכורת של מאבטח בקניון.
אני מסתכל על הסביבה שלנו, על הארגונים והזרמים הברבריים שרוחשים בה, ואני רוצה שהאנשים הכי טובים יהיו אלו שיחצצו בין הסביבה המטורפת הזאת לבין בנותיי. האנשים האלה לא יהיו שם אם נהפוך אותם לשק חבטות. בימי המשבר הכלכלי הקשה של שנות ה-80, כשצה"ל עבר קיצוץ עמוק ורבים ממשרתי הקבע עזבו, אני זוכר דברים שאמר לי סגן שר הביטחון דאז מוטה גור ז"ל: "את תוצאות המשבר הזה תראה במטכ"ל 2000". הוא צדק. ראיתי.
הגדרת סדרי עדיפויות לאומיים זה עניין חשוב – אבל במקום לדרדר את צה"ל למקום הלא טוב שבו נמצאת מערכת החינוך, צריך למשוך את שניהם למעלה למצוינות. במקום לסמן את צה"ל כבעיה, צריך לסמן את המיליארדים שהולכים למוסדות חינוך שלא מלמדים שום דבר מועיל בחברה מודרנית, או להשקעות האינסופיות בהתיישבות במקומות שלא נישאר בהם.
צה"ל הוא אולי הארגון האחרון והיחיד בציבוריות הישראלית שמבצע כל מה שמדינת ישראל מטילה עליו. הוא לא מושלם, הוא יכול וצריך להתייעל, אבל אנחנו עדיין צריכים שאנשים טובים ומוכשרים ימלאו את שורותיו. יווני בשם תוקידידס אמר לפני 2500 שנה: "אומה שמפרידה מדי בין המשכילים שלה לבין הלוחמים - תמצא שהחשיבה שלה מנוהלת בידי פחדנים והמלחמה מנוהלת בידי טיפשים". זה נכון עד היום.