יום השנה למבצע צוק איתן שימש הזדמנות לאחדים לנגח את ממשלת ישראל על מחדליה במבצע. היו כאלו שבכו על אובדן ההרתעה ותלו את כל האשמה ברפיון ידיה של הממשלה; וכמובן נמצאו, כתמיד, כאלו שהמשיכו לדרוש לחסל את חמאס. ברצוני להציג שלושה מכלולי עובדות בולטות ביום השנה למבצע, המתבססים על עבודת מחקר שערך מרכז המידע למודיעין וטרור של המרכז למורשת המודיעין.
המכלול הראשון: בשנה שלאחר המבצע נורו לשטח ישראל מרצועת עזה ומסיני 12 רקטות. זאת לעומת 140 רקטות בשנה שלאחר עופרת יצוקה (2009), ו-39 רקטות בשנה שלאחר מבצע עמוד ענן (2013). במילים פשוטות, השנה שלאחר מבצע צוק איתן היא השקטה ביותר מבין השנים שלאחר מבצעי צה״ל הגדולים ברצועה, וזאת היא השנה השקטה ביותר מאז עלה חמאס לשלטון ברצועה ב-2007. יתר על כן, כל 12 מקרי הירי לא היו של חמאס, אלא של ארגונים ״סוררים״ הרואים בירי נגד ישראל אמצעי התרסה נגד חמאס. מה הסיבות לרגיעה היחסית הזאת ולמדיניות הריסון של חמאס? ראשית, ככל הנראה זה פועל יוצא מההרתעה שהשיגה ישראל במבצע צוק איתן, אם כי מדובר כמובן בנכס מתכלה הנשחק עם הזמן. שנית, לחמאס יש עניין להרוויח זמן כדי שיוכל לשקם את עצמו צבאית. והוא משקם את עצמו, ובכלל זה במנהרות הגנתיות וגם התקפיות וברקטות מתוצרת עצמית.
המכלול השני נוגע ל״שיקום״ שכל הזמן מדברים עליו. ב-12 באוקטובר 2014 התקיימה בקהיר ועידה בינלאומית לשיקום רצועת עזה. ישראל לא הייתה שם. במהלך הוועידה הצליחו הפלסטינים לגייס התחייבויות לסכום של 4.9 מיליארד דולר לשיקום הרצועה (מתוכם קטאר התחייבה למיליארד דולר). ובכן, כתשעה חודשים לאחר מכן העובדה הבולטת היא שההתחייבויות הללו לא קוימו הלכה למעשה. על פי הערכות שונות, רק 27% מההתחייבויות הועברו לרצועה. אולם, הכספים הללו שימשו בראש ובראשונה לשיקום הצבאי של חמאס, ולא לשיקום האזרחי. לכן, באזורי הלחימה ברצועה לא שוקמו ההריסות, ומשפחות רבות עדיין חיות ללא קורת גג. התוצאה: תסכול גובר בקרב הציבור, שעדיין לא מציב בפני חמאס בעיות שליטה.
המכלול השלישי נוגע למריבות ולקרעים השונים שבהם מעורב חמאס. קודם כל בתוכו. בשנה החולפת צפו ועלו בחריפות המחלוקות הפנימיות בתוך הארגון: ההנהגה המדינית נגד הזרוע הצבאית המנהלת מדיניות עצמאית משלה. עיקרה: שיתוף פעולה עם שלוחת דאעש בסיני וחתירה להתקרבות לאיראן כמקור לכספים ונשק. במקביל מעמיק הקרע בין חמאס והרשות הפלסטינית. לרשות אין למעשה שום דריסת רגל ברצועה. רגלו של אבו מאזן עדיין לא דרכה שם. הרשות מצדה מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל נגד פעילי חמאס ביהודה ושומרון העוסקים ללא הרף במשימות טרור וחתרנות נגד ישראל. ואחרון ולא חביב מבחינת חמאס: היחסים עם מצרים מידרדרים והולכים, וחמאס מצוי ברשימת אויביה של מצרים.
היכן יכולה ישראל להשפיע במשהו על התמונה המורכבת הזאת? בכך שתמשיך במדיניות תגובה מאופקת, ולא תשמע לצעקות להשמיד את חמאס אחרי כל נפילה של רקטה, וכאמור, הן מעטות.