כמה ימים לאחר הבחירות האחרונות לכנסת - בזמן שהתקשורת כולה עסוקה בניסיון להבין היכן טעתה ואיפה פספסה את הציבור הישראלי שבחר בנתניהו בניגוד להמלצתה - פורסם ב"גלובס" טור מעניין ומפתיע של מפקד גלי צה"ל, ירון דקל.
"בבחירות האחרונות חטאה רוב התקשורת לתפקידה", אבחן, "היא אתרגה את הרצוג". לדקל גם היה הסבר איך קרה הדבר: "התקשורת חיה בבועה שיצרה לעצמה, מתבשמת מניחוחותיה, ואינה חשה בזרמים המשמעותיים והעמוקים בחברה הישראלית".
הודאות מהז'אנר הזה, ז'אנר ה"יורים ובוכים", מלוות כבר הרבה שנים את העיתונות הישראלית. היו עיתונאים שהודו אחרי בחירות 1996 שהתקשורת בגדה בתפקידה והריצה את שמעון פרס, מחשש שבנימין נתניהו ייבחר. היו שרצו ל"העין השביעית" אחרי ההתנתקות והכו על חטא בעקבות ההתגייסות הטוטאלית שלהם בעד המהלך. רגע אחרי יוצאים בדרך כלל המתוודים מהתא של הכומר הציבורי ושבים לסורם עד לחשבון הנפש הבא, עם הקלה גדולה בשריר המצפון.
דקל, מפאת תפקידו, היה המתוודה המבטיח מכולם. לא עוד קוטר חסר יכולות המותח ביקורת על אחרים אלא אחד שיכול להביא על כפיו שלו את השינוי. משום כך המסקנה שלו באותו טור הייתה מעניינת מאוד. "רק כניסה משמעותית של עיתונאים חובשי כיפות, אנשי פריפריה ובעלי קו ימני לתקשורת המיינסטרים הממוסדת תוכל לשנות את המצב ולשחרר את התקשורת מבועתה הלא־מבורכת. במדינה שבה 80% מצרכני התקשורת מאמינים באלוהים מוכרחים גם המתווכים ליצור הזדהות של צרכניהם עם כלי התקשורת. לא למען הימנים או חובשי הכיפות הסרוגות. למען התקשורת, אמינותה וחשיבותה בחברה דמוקרטית. ללא מהלך נחוש כזה תימשך השחיקה במעמדה ותלך, למרבה הצער".
המאמר הזה העלה כבר עם פרסומו לא מעט תהיות. אלמלא החתימה בתחתיתו - "הכותב הוא מפקד גלי צה"ל" - היה אפשר לשכוח את הפרט הזה בקלות. שהרי אם זה מה שחושב דקל, מי הפריע לו לעשות את השינוי עד עכשיו? מי לא אפשר לו עד היום להביא אל גלי האתר את אותם "עיתונאים חובשי כיפות", אותם "אנשי פריפריה" ואותם "בעלי קו ימני"?
כל מי שטען במשך שנים ארוכות שזו הבעיה הגדולה של גלי צה"ל חיכה בדריכות לבאות. למהפך שאותו הבטיח דקל. להבטחה שלו לייצר משהו אחר.
שלושה שבועות עברו לפני שדקל ביצע חרקה עם פניית פרסה חדה, מהמהירות בהיסטוריה של העולם הניהולי, כשהכריז על לוח השידורים החדש. בצעד ראשון הוא הפיץ לכל עבר את מגישי "המילה האחרונה", התוכנית היחידה שהצבע הפוליטי שלה מעט שונה ממה שהציעה התחנה בשאר שעות היממה.
כצעד שני הוא שיבץ עצמו לצד עמית סגל למשבצת שידור אחת בשבוע, ולרינו צרור שישב על המשבצת הזאת העניק כפיצוי ארבע תוכניות יומיות בשבוע. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת שהעניק דקל לכל מי שתלו בו תקוות אחרי הטור הרועש שלו. צרור היה ונשאר המגיש הפוליטי הכי בוטה שיש לסקאלה להציע, והאיש הכי רחוק מהתיאורים של מי שהבטיח דקל לקדם רק שלושה שבועות קודם לכן. מי שקיבל כאבי בטן מההגשה האלימה שלו כלפי כל מי שלא חושב פוליטית כמוהו, ומהעונג שבו הוא מציע את זמן השידור שלו לכל מי שקרוב אליו בדעותיו, קיבל אותו עכשיו לאורך שעה בכל יום.
כשניסיתי אז להביע תמיהה באוזניו של אחד הבולטים שבאנשי התחנה הוא הרגיע אותי והסביר לי שזו הפרנויה שמדברת מגרוני. "אתה בכלל לא מבין", ניתח, "זה בכלל תרגיל שירון עשה לרינו. הוא לקח אותו מלב העיסוק הפוליטי ונתן לו תוכנית חברתית שתעסוק ביוקר המחיה, ברווחה ובבעיות הדיור".
מי שהאזין לגלי צה"ל השבוע התקשה לצייר קו המחבר בין מה ששודר לבין אותו מאמר נשכח של דקל. תחנת השידור הצבאית הייתה השבוע למוקד הסתה משתלח ופרוע נגד הציבור הדתי־לאומי בישראל. צרור עצמו, במניפסטים עמוסי פאתוס שהוא מקריא מדי יום, ולבטח רואה בהם מניפסטים "חברתיים", הוכיח שגם אם תתנו לו לשדר את אליפות ישראל בדוקים הוא ימצא דרך להשתמש במשדר כדי להכות באמצעותו בימין, במחנה הלאומי ובציבור הדתי.
צרור כאמור לא היה חריג. גלי צה"ל, אם בכלל הייתה לה פעם יומרה לעשות פרצוף של תחנה א־פוליטית, החליטה השבוע שיותר קל לא לעשות פרצופים. במהלך ארבעה ימים עמוסים, יום יום, הסית רזי ברקאי נגד חובשי הכיפות, נגד הדת היהודית ונגד השקפת העולם הדתית, שעליה הפיל את האחריות לרצח התינוק בדומא.
מעולם, אבל מעולם, לא העז איש בגל"צ להאשים את הערבים באחריות לרצח כפי שעשה השבוע רזי לדתיים, על אף שלא צריך להיות חתן פרס נובל למתמטיקה כדי להבין שהם אחראים למעט יותר מקרי רצח. מעולם, אבל מעולם, לא שמעתם את רינו צרור אחוז התקף אמוק כפי שהיה השבוע, לאחר שנרצחו ילדים יהודים.
מעולם, אבל מעולם, לא דרשו שני אלה משום מנהיג ציבור ערבי להסביר איך יוצאת כל כך הרבה אלימות מהעם שלו. אם הרוצח מכפר דומא מייצג משהו מהיהדות הדתית, כפי שסיפר הקו הרשמי של גל"צ בכל השבוע האחרון, איך זה שהרוצחים הערבים לא מייצגים כלום. אם הרצח בדומא הוא כתב אישום נגד ההתיישבות, איך זה שעשרות ערבים המתגייסים לדאע"ש ואלפי ערבים ישראלים הנוטלים חלק בפעולות טרור לא מספיקים בשביל לנסח כתב אישום מצומק נגד האוכלוסייה הערבית? איך זה שבגלי צה"ל יש אומץ גדול ללכת על הראש של היהודים חובשי הכיפה אבל מעולם לא הייתה לאיש מהמגישים המובילים הללו מילת ביקורת אחת לערביי ישראל, השותפים לאלימות ללא הפסקה, איך זה שהם לא מגנים אותה בשום דרך שדומה או לפחות מזכירה את הגינויים שקיבלה השבוע ההתיישבות מקיר לקיר, מהנהגה להנהגה, מרב לרב.
והקמפיין הפוליטי הזה מתנהל תחת פיקודו וניהולו של מפקד התחנה, ירון דקל - ההוא מההבטחות, והוא אינו עושה דבר כדי למנוע אותו.
רגע, כמעט שכחתי. אם לא שמעתם את "בילוי נעים" של מולי שפירא ביום שישי שעבר, אתם חייבים את זה לעצמכם. פשוט חייבים. "בילוי נעים" היא בדרך כלל תוכנית תרבות תל אביבית מאוד, אבל לא מזיקה. ביום שישי האחרון החליט המגיש המיתולוגי שלה שהמאזינים של גלי צה"ל יתקשו להכניס את השבת בלי התובנות שלו ביחס לפיגוע בדומא.
שפירא, מסתבר, היה הראשון לזהות מה היה המקור לרצח של התינוק הערבי. היהדות, כמובן. "בחנוכה אנחנו שונאים את היוונים", הסביר, "אחר כך מלמדים אותנו בפורים לשנוא את הפרסים. בפסח אנחנו שונאים את המצרים. אני כבר לא רוצה לדבר על דברים יותר כואבים של שואה או דברים מהסוג הזה... לשנוא אחד את השני זה כנראה בגנים שלנו".
אשכרה עם דפוק, היהודים האלה. אם זה היה תלוי בשפירא היינו מודים ליוונים שהחריבו לנו את בית המקדש, היינו מתנצלים בנימוס בפני המצרים על כך שהעבידו אותנו בפרך וזרקו את הילדים שלנו ליאור, היינו עושים מחוות הומניטריות להמן שביקש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" והיינו מבקשים סליחה מהנאצים שגרמנו להם להתנהג כך כלפינו.
אתה שומע את הטקסטים הפסיכיים האלה בתחנת השידור של צבא ההגנה לישראל, זו הממומנת מכיסו של כל אחד מאיתנו, ומבין שיש רק שתי אפשרויות. או שהטאלנטים של גלי צה"ל כבשו את התחנה, הכריזו על הקמת מדינה משלהם ולירון דקל אין יכולת לשלוט עליהם או שדקל פשוט עבד עלינו בעיניים. שהרי איזו עוד אפשרות יש להסביר לאן נעלם ההוא שהבטיח לשלב יותר חובשי כיפות, יותר פריפריה, יותר בעלי קו ימני? הרי אם הטור ההוא שלו ב"גלובס" היה צ'ק - הוא היה חוזר כבר מזמן מהבנק בטענה שאין לו שום כיסוי.
אם לא די בכל זה, השבוע התברר שדקל לא מתכוון לעצור כאן ושהוא מנהל מגעים למנות את אבי ברזילי לראש חטיבת החדשות של התחנה. ברזילי, למי שלא מכיר, לא בדיוק נמנה עם הקבוצות שדקל הבטיח בטור ההוא לשלב את אנשיהן. ברזילי סוחב אחריו שובל של טענות, שלפיהן הוא מתקשה להותיר את עמדותיו הפוליטיות מחוץ לאולפן. רק לאחרונה סיפר ח"כ ינון מגל כיצד בימי ההתנתקות, כאשר ברזילי ניהל את חברת החדשות של ערוץ 10 ומגל עצמו היה הכתב המוביל שלה בגוש קטיף, נהג ברזילי להדיר אותו מהמסך ולדחוף אותו לשולי המהדורה.
דוד אברהם, כתב התקשורת של "וואלה" שבדק את הטענות שהעלה מגל, גילה שאכן ככל שהתקרב שיאה של ההתנתקות כך נדחק מגל עמוק יותר אל תחתית הליין־אפ. "היה רושם שברזילי לא רוצה אותו על המסך", העיד ב"וואלה" גורם בכיר בחדשות 10 באותם ימים. גורם אחר סיפר שברזילי נהג לומר על מגל "דברים בסגנון 'הוא משת"פ של המתנחלים'. אני לא זוכר אם הביטוי היה 'משת"פ', או 'שופר', או 'סוכן' - אבל זו הייתה רוח הדברים. שאם זה היה תלוי לחלוטין בו כמנכ"ל אז הוא לא היה על המסך כלל".
עמית סגל הזכיר לאחרונה בחשבון הטוויטר שלו כי "זה אותו ברזילי שבוועדת הקבלה בגל"צ אמר בדיונים אם לקבל אותי: 'אבא שלו כמעט רוצח'".
השבוע פורסם דוח מבקר המדינה על תקציב הביטחון. שורה אחת מעניינת בדוח הזה גילתה שגדי איזנקוט, זמן קצר לפני שמונה לרמטכ"ל, הופיע בפני המבקר וסיפר לו שלנוכח העובדה שגלי צה"ל, כמו עוד כמה יחידות, אינה קשורה לייעודו של צה"ל להגן על המדינה - הוא יבחן את הוצאתה מאחריות הצבא.
גלי צה"ל היא חיה משונה. אין על זה ויכוח. קשה למצוא איש הגון אחד שיסביר למה צבא צריך לממן תחנת שידור, למה חיילים צריכים לעסוק באקטואליה פוליטית ואיזו תרומה למדינה יש בשידור רדיו במדים. תומכיה של התחנה טענו כל השנים שגם אם מלכתחילה הייתה טעות לייסד אותה, הרי שמרגע שקמה היא ממלאת פונקציה תקשורתית עיתונאית חשובה; שסגירה שלה תהווה פגיעה קשה במגוון התקשורתי, בשוק העיתונות ובדמוקרטיה.
השבוע הזה הסביר באופן הטוב ביותר שאם אלו הנימוקים שבגינם עומדת עדיין התחנה על תלה, אין שום סיבה לא לסגור אותה על בריח כבר היום. גלי צה"ל, בתצורתה הנוכחית, היא לא תרומה לדמוקרטיה; היא פיגוע דמוקרטי. אם על חשבון כספי משלם המסים יושבת לה חבורה מנותקת במדי צה"ל ומנהלת קמפיינים פוליטיים ומסעות הסתה נגד אוכלוסיות רחבות בעם - שתיסגר. אם התחנה הזאת ממשיכה להדיר על בסיס קבוע ציבור ענק, שאין לו שום יכולת ביטוי בה והוא משמש עבורה שק חבטות על בסיס יומיומי - שתרד מהאוויר. אם אין בה שום שיקוף של השיח הציבורי והיא לא שואפת להגיע לשיקוף כזה, אין בה שום ערך.
אם תשאלו את דקל הוא יספר שבמסדרונות התחנה יש היום יותר דתיים מאי פעם. יש את כתב הספורט ואת הכתב לענייני דתות ועוד כמה אחרים שלא יושבים ליד שום מיקרופון משמעותי בשעה משמעותית, ולא משפיעים כהוא זה על סדר היום או על מה שיוצא מהמקלט.
ירון דקל היה הראשון מבין חיילי התחנה שהפך למפקדה. זה יהיה אך אירוני אם הקדנציה שלו תהיה זו שתביא לשיא את הקריאות לכבות עליה את האור.
השבוע הכריזה על עצמה באופן רשמי קהילת הלהט"ב הישראלית כעל ארגון שמאל קיצוני. נכון, יש הומואים שמאלנים וימנים, יש לסביות חילוניות ודתיות, אבל "הקהילה" המדברת בשמם היא ארגון פוליטי, שבינו לבין הסובלנות שהיא מבקשת מכולם להפגין אין ולא־כלום.
זה התחיל בעצרת בגן מאיר במוצאי שבת כשיובל שטייניץ ויאיר לפיד, שבאו להזדהות עם כאב הקהילה, ספגו קריאות בוז. "למה הם כועסים עליך?", שאלתי השבוע את לפיד. "זה בגלל המאבק שלי נגד 'שוברים שתיקה'", הסביר.
אם זכויות הקהילה, ורק הן, היו בראש מעייניהם של אנשיה, לא רק שהיו צריכים לאפשר לנפתלי בנט לנאום בעצרת שלהם אלא היו צריכים להודיע לו שהם מוכנים לשלם לו שיבוא. לבנט אין מה להרוויח מההופעה הזאת. הקהל הלהט"בי הוא לא ממש האלקטורט של הבית היהודי, ולפחות חלק ממי שהוא כן, האלקטורט לא היה מת על היוזמה הזאת של היו"ר. אם מישהו היה מספר לפני עשר שנים שהמנהיג הפוליטי של הציונות הדתית יעמוד על במה ויביע במעשהו הכרה בקהילת ההומואים והלסביות, היו מאשפזים אותו במחלקה הפסיכיאטרית הסמוכה למקום מגוריו. את מארגני העצרת, מסתבר, זה לא ממש עניין.
יצא לי לשמוע השבוע את "מרחהבית", התוכנית המצוינת של רשת ב' העוסקת בעניינים ערביים. המגיש, גל ברגר, ניסה ללמוד שם באמצעות שלומי אינגר, ראש המערך הפסיכו־סוציאלי של האגודה לשמירת זכויות הלהט"ב, על הקשיים שעוברים הומואים ולסביות במגזר הערבי.
"מציקים להם במלוא מובן המילה", סיפר אינגר, "זה משהו שאסור לדבר עליו, זה משהו שנחשב סטייה, זה משהו שצריך להסתתר מפניו, וכל גילוי באשר הוא מקבל סנקציות מאוד חריפות באוכלוסייה הערבית... אנחנו מדברים על אלימות פיזית קשה מאוד, ברמה של יריקות, ברמה של נידוי, רגימת אבנים... חד־משמעית - יש מקרים של סכנת חיים ממש... יש איומים ברצח...". אינגר סיפר על טרנסג'נדרית שהועברה לחיות בקצה הכפר ועל אחרים שהוקצה עבורם חדר נפרד מחוץ לבית, בחצר.
שמעתי ותמהתי ביני לביני למה אני לא שומע את "הקהילה" זועקת את זעקתם של בני הקהילה הערבים באותה עוצמה שהיא יודעת לזעוק כשהיא רוצה. שהרי אם להישען על הסטטיסטיקות שמפיצה הקהילה, יש להעריך כי מסתובבים בישראל עשרות אלפי ערבים שסובלים סבל פיזי ונפשי קשה. אז איך זה שהקהילה מעולם לא יזמה מצעד בעיר ערבית, ולו רק כדי לחזק אותם? כדי להראות שזה נורמלי?
איך זה שאחרי ההפגנה שאורגנה השבוע מול הבית של בנט, בטענה שהוא עומד בראש מפלגה הומופובית, לא שמענו על הפגנות דומות מול הבית של מי מחברי הכנסת הערבים, או מי מהמנהיגים הדתיים הקיצוניים שלהם? הרי אין כאן פוליטיקה, נכון? יש כאן דיון בזכויות בסיסיות של אנשי הקהילה לחיות בכבוד לפי הבחירה שלהם. מוזר, לא?
אבל עזבו את הערבים. השבוע שאלתי את מארגן ההפגנה מול ביתו של בנט למה הוא לא הולך להפגין, לדוגמה, מול הבית של אריה דרעי או מול הבית של יעקב ליצמן. שהרי לפי כל קנה מידה נמצא בנט מבחינתו במקום טוב יותר על הסקאלה המודדת את היחס להומולסבים, לא רק מהערבים, אלא גם משני האדונים החרדים האלה.
או במילים אחרות, האם כשמכל סיפור הדקירה הזה, נפתלי בנט הוא היחיד במערכת הפוליטית שזוכה להפגנה אישית, זה לא מלמד משהו?
הפגנת להט"ב מול הבית של נפתלי בנט. צילום: אבשלום ששוני