הדתיים באים: מה באמת עומד מאחורי ההתקפה על הציונות הדתית?

חבר הכת רן אדליסט ("מעריב־סופהשבוע", "הזעזוע התורן: מי באמת עומד מאחורי הטרור היהודי בשטחים") אף תלה בכותב שורות אלו את האשמה במצב הנוכחי. בהתייחסו לתפקוד השב"כ הוא מסביר כי "קצת קשה לדרוש מראש השב"כ הנוכחי ומסגנו, שניהם חובשי כיפות כמו בכירים נוספים בשב"כ, לגזור גזירה שווה בין חובש כיפה לחובש כאפייה". האם ייתכן שעבור חברי הכת של אדליסט, חובשי כאפייה וחובשי כיפה הם בדיוק אותו דבר, ללא שום הבדל? 

גילוי נאות: "האשם" במצב בשב"כ הדתי מדי הוא כותב שורות אלו, שבעבר העז, כראש אגף משאבי אנוש (טעות - הייתי רק ממונה), לגייס "המון חובשי כיפות" לשירות. ומכיוון שהייתי גם ראש החטיבה היהודית (טעות נוספת: הייתי ראש היחידה), "אז מה הפלא ששב"כ אינו מסוגל לבער את קומץ העשבים השוטים האלה".
 

תוך כדי הטחות ההאשמות בשב"כ הדתי מדי, אדליסט מגלה את עולמו הפוליטי. כך לדוגמה הוא מתאר פטריוט יווני שמקלל את ועדת הפיקוח של האיחוד האירופי שפוגעת בכבוד הלאומי היווני. תשובתו של אדליסט היא: "הלוואי עלינו ועדת פיקוח של האיחוד האירופי". אדליסט משתייך, אם כן, לאותה חבורה המודה בראש חוצות שהייתה מעוניינת בלחץ ובפיקוח חיצוניים על ישראל. זה מה שקורה לחברי הכת שמבינים שבאמצעים דמוקרטיים רגילים, כמו בחירות, הם לא מצליחים לייצר שינוי.
 

בהקשר זה חשוב מאוד לעשות הבחנה בין חוסר ידע, חוסר היכרות וסתם בורות ביחס לציונים הדתיים, להתנשאות מרושעת ואנטי־דתית. אדליסט איננו לבד. הנה דוגמה מהעבר לבורות מביכה: כשהאלוף (במיל') יעקב עמידרור התמנה לראש המועצה לביטחון לאומי, שאל הפרשן יוסי ורטר ("הארץ"): "האם יעלה על הדעת שבמדינת ישראל, במזרח התיכון, שאין בו רגע דל, ראש ממשלה יהיה מנוע משיחה עם יועצו המדיני, עם ראש הסגל שלו ועם יועצו לביטחון לאומי, החל מכניסת השבת ועד צאתה?... לא. זה לא הגיוני". 
 

טיעון הגיוני לכאורה, על רקע העובדה שנתניהו מוקף ביותר מדי דתיים בתפקידים בכירים. אולם כל ציוני־דתי שהולך לבית כנסת בשבת היה מגחך למשמע הבורות המדהימה. אין כמעט בית כנסת ציוני־דתי שבו לא נראים כמה בעלי תפקידים המגיעים בשבת עם הביפרים ועם הטלפונים. פשוט צריך להכיר קצת מקרוב את בתי הכנסת בשביל זה.
 

אמיר אורן מ"הארץ" הוא מהבולטים שבין חברי כת האנטי־דתיים, לפחות בכל הנוגע לראש השב"כ יורם כהן. באחת מפרשנויותיו הוא העלה ברצינות את השאלה הבאה: מה יקרה אם כהן יקבל מהרב שלו הנחיה הסותרת הוראה של ראש הממשלה? אורן כנראה אינו מודע לכך שלחלק ניכר מהדתיים אין רבנים שהם קשורים איתם ברמה כזו או אחרת. הוא מדמיין שלכל דתי יש אוטומטית רב שאליו הוא מחובר ישירות.
 

בכלל, אחד ממרכיבי הבורות ביחס לחברה הדתית־לאומית הוא הדימוי המוטעה על הקשרים שבין מנהיגים דתיים ורבנים לציונים הדתיים. רבים נוטים לדמות את הקשר בין סמכות לציות באופן הפשטני הבא: הרבנים, כולם, מצווים בשם הדת - והדתיים, כולם, מצייתים. נקודה. כאילו שהדתיים מחוברים באינפוזיה לאיזה רב שמזרים הנחיות בכל נושא.
 

ראשית, יש להבין שרבנים לא יושבים כל היום ושולחים ציוויים לאיזו חבורת צייתנים מדומיינת. היהדות עצמה נותנת מקום רב לבחירה האישית של האדם, ולכן רבים מהרבנים דווקא מלמדים את תלמידיהם לחשוב, לשקול ולבצע את בחירותיהם בעצמם. שנית, דתיים אינם רובוטים הממתינים לציוויים הנשלחים אליהם כביכול מרבנים. ולבסוף, אפילו אם נניח את קיומה של צייתנות כזו, הרי יש להבדיל בין היבטים הלכתיים מובהקים לבין היבטים הקשורים בהשקפות עולם. רבים מהדתיים אולי ישאלו רבנים בהלכות היתר ואיסור, שבת וכשרות, אך לא ישקלו בכלל לפנות אליהם בתחומים שעניינם פוליטי או ביטחוני מובהק.
 

לכך יש להוסיף את העובדה הידועה והמוכרת שרובה המכריע של הציונות הדתית מחזיק בתפיסה ממלכתית מובהקת. קדושת הממלכתיות הוכחה מעל לכל ספק בהתנתקות, שעתה מלא עשור לביצועה. כל הטענות על עליונותה כביכול של קדושת האדמה התרסקו לנוכח דפוסי ההתנהגות המרשימים של מפוני גוש קטיף ורובם המכריע של הפעילים נגד ההתנתקות. קדושת העם והמדינה הוכחה כחשובה יותר מקדושת האדמה.

אז מדוע ההכללות וההאשמות הללו חוזרות שוב ושוב? כשאדליסט ממחזר את הטענה על השתלטות הדתיים על השב"כ הוא מבטא את תחושותיה של כת שלא מצליחה להשלים עם העובדה שבחברה הישראלית מתחוללים שינויים. היא בעיקר לא מצליחה להשלים עם חוסר יכולתה להשפיע על מדיניות כמו בעבר. הציונות הדתית מפחידה את חברי הכת משום שחבריה אכן הולכים ותופסים יותר ויותר תפקידי מפתח. אחת מהטכניקות של הכת הזאת היא לנצל כל אירוע מזעזע, כמו הרצח בדומא, ולחבר את כל המתנחלים או את כל הדתיים לרוצחים. 
 

כך כתב השר לאזרחים ותיקים לשעבר אורי אורבך ז"ל ב־2011 בתגובה לדברי מבקרי המינוי של יורם כהן לתפקיד ראש השב"כ: "האמת היא שפעם זה היה מכעיס אותי הרבה יותר. מנגנוני שימור הכוח בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, בתרבות ובתקשורת פעלו במשך שנים רבות את פעולתם. אבל תודה לאל... הזמנים משתנים. כבר יותר מ־20 שנה קורים תהליכים מרתקים בכל החברה הישראלית. יש חילופי משמרות טבעיים ולתפקידים בכירים, בכל התחומים המשפיעים, מגיעים גם דתיים, גם עולים חדשים ובוודאי נשים".
 

הניסיון לחבר את כל הדתיים לפורעי חוק ולרוצחים נשען, כאמור, על בורות במקרה הטוב, ועל התנשאות, על רשעות ועל אינטרס פוליטי במקרה הגרוע. אדליסט כנראה משלב את שני הגורמים יחדיו. אבל הוא, כמו שכתב אורבך, כבר לא מנהל מלחמת חורמה, אלא קרב מאסף.
 

אסיים בסיפור אישי. ביום שנרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שהיתי עם חלק ממשפחתי בפריז בשליחות ארוכה מטעם המדינה (ממונה על כל מערך האבטחה הישראלי באירופה). כמה ימים לאחר הרצח נקראתי לכמה דיונים מקצועיים בארץ. טרם עלותי על המטוס שוחחתי עם אחת מבנותי שלא יצאה עמנו לשליחות, וסיפרתי לה שאני בדרך לארץ כדי שתשריין את אחד הערבים לבילוי משותף. תגובתה הייתה: "אתה בטוח שאתה רוצה להגיע ארצה?". לשאלתי "מדוע?", היא השיבה: "מהצד השמאלי של המפה יש מצוד אחר הדתיים באשמה שהם אחראים לרצח רבין, ומהצד הימני של המפה יש מצוד אחר השב"כניקים באשמה שהם אחראים לרצח רבין. ואתה אבא, גם דתי וגם שב"כניק".

מיותר לציין שהגעתי ארצה, והתחושה אכן הייתה קשה. לא ניתן שימים אלה יחזרו.

הכותב שימש בעבר כראש אגף בשב"כ