עוד נתגעגע אליו: אזהרה לקראת פרישתו של אבו מאזן

אבו מאזן שב והודיע אתמול כי לא יציג את מועמדותו מטעם תנועת הפת"ח לתפקיד יושב ראש ארגון השחרור הפלסטיני (אש”ף). זה זמן רב שאבו מאזן, בן ה־80, מודיע/מאיים כי כשל כוח סבלו וכי בכוונתו לפרוש מתפקידיו. זה לא רק הגיל. הוא נואש מכל סיכוי לקדם את תהליך השלום מול ממשלת נתניהו והתאכזב מהקהילה הבינלאומית שאינה מסייעת לו במאמציו להביא את מועצת הביטחון של האו”ם להכיר במדינה פלסטינית. בעצם, העולם חדל להתעניין בבעיה הפלסטינית שנמוגה מסדר יומו. גם קצב החרמות המוטלים בעולם על תוצרת ישראל בגדה המערבית אינו מספק. הקרע עם חמאס וחוסר הסיכוי לאחותו תורמים גם הם לייאושו. 
 

בכירים בפת"ח הודיעו בעבר וגם אתמול, בתגובה להודעות אלה, כי לדידם אבו מאזן ממשיך להיות מנהיגם. אך יש גם כאלה בפת"ח ובאש”ף שישמחו לראות אותו מפנה את מקומו. מתנגדיו מאשימים אותו בהשתתת משטר רודני, שסילק את יריביו, וגם בשחיתות משפחתית ובפזרנות (בניית ארמון למשרדיו ב־13 מיליון דולר).
 

נאמר כבר שבתי הקברות מלאים בבני אדם שחשבו שאין להם תחליף. מה גם שאבו מאזן היה מנהיג אפור, נעדר כריזמה, ודאי לעומת ההילה המהפכנית והמעמד הבינלאומי שלו זכה קודמו יאסר ערפאת.
 

במערכות המודיעין והביטחון של ישראל כבר עוסקים זמן מה בסוגיה מי, במוקדם או במאוחר, יחליף את אבו מאזן. מוזכרים כמה שמות, אך אף לא אחד בישראל לא יודע בעצם מי יהיה המנהיג הבא של פלסטין. גם במחנה הפלסטיני לא יודעים זאת.
 

בעבר הוזכר שמו של מרואן ברגותי, שמרצה עונשי מאסר על רצח בשל מעורבותו בפעולות טרור בתקופת האינתיפאדה השנייה. בעבר הועלו הצעות בישראל ולישראל לשחרר את ברגותי, שנחשב למנהיג כריזמטי ואהוד בקרב “הרחוב” הפלסטיני. הוזכרו גם שמותיהם של סאיב עריקאת ושל מוחמד דחלאן. 

מי שייבחר יבוא מקרב אנשי הדור השני, שחסרים את היוקרה של אבו מאזן, בן דור המייסדים של תנועת הפת"ח לפני יותר מ־50 שנה. אפשר לומר כי עם לכתו של אבו מאזן נסגר פרק בהיסטוריה הפלסטינית וקשה לחזות איך יתגלגל הפרק החדש.
 

נכון, אבו מאזן נחשב למנהיג חלש, הססן, שהסתלק ברגע האחרון מחתימה על ההצעה הנדיבה ביותר שהגישה אי פעם ישראל – כשאהוד אולמרט היה ראש ממשלה. אבל אבו מאזן האמין באמת ובתמים בשתי מדינות לשני עמים. שלא כערפאת, שדיבר בכפל לשון, אבו מאזן חדל להאמין ב”מאבק המזוין” – טרור בראיית ישראל. 
 

אפשר להעריך שבעתיד עוד תתגעגע ממשלת ישראל, גם ממשלת ימין, לאבו מאזן. ישראל עלולה להצטער על שסירבה לנהל משא ומתן ולקדם הסדר שלום. ברור שמחליפו יהיה חייב להיות תקיף וקיצוני ממנו והסיכוי לשלום, אם עדיין קיים, הולך ומצטמצם עוד יותר. בסופו של דבר ישראל עוד עלולה למצוא עצמה במצב שבו הרשות הפלסטינית תפורק או תתפרק מרצון, ולוואקום ייכנס חמאס. אולי זה מה שמנהיגי הימין בישראל מייחלים לו.