אני לא יודע לשפוט עד וכמה צדק או טעה דוד בן־גוריון כאשר חיסל את ראשית גאולת הסוציאליזם עם נטיות קומוניסטיות יחד עם חלום ארץ ישראל השלמה, ועם בונוס של פרחחות נערותית בצל מוות יומיומי. עכשיו, כשאחרוני הנפילים של היום ופראי האדם של אז חגגו 75 שנה להיווסד הפלמ"ח, נשטפו כל המעורבים, המקורבים והמיודעים בגל נוסטלגיה שגאה והתעצם ככל שהמבטים הופנו לצדדים וראו את מה שקורה היום במדינת ישראל. נוסטלגיה שמעורבת בתחושה כבדה של החמצה על המדינה, שהיא ההפך הגמור מן המדינה שעליה לחמו.
הם היו ילדים כמעט, בני 17 (אחד מהרוגי הקרב על ירושלים היה בן 16) ו־20 פלוס. מח"ט הראל יצחק רבין היה בן 26. עוד לפני שקמה המדינה הם לחמו ללא עורף מדינתי ואזרחי, למעט הקיבוצים שקלטו אותם. פלמ"חניק שנהרג בלילה נקבר למחרת על יד חבריו לקרב.
הפלמ"ח היה הרבה דברים, כולל שמאל ציוני סוציאליסטי על גבול הקומוניזם – אבל גם הוא לא היה עובר את הסרגל של “בצלם". גם שם לא שיננו שם את אמנת ז’נווה. כשהיה צריך להרוג ערבי הרגו ערבי, וגם אם זה לא קרה על פי כללי טוהר הנשק, איש לא עשה מזה עניין. אלא שהחקיינים של היום אינם מבינים שהדמיון כביכול הוא תעתוע של זמנים ושחוקי המשחק הם שונים. שמה שהיה ניתן ואפילו צריך לבצע בקרב לחיים ולמוות על הקמת המדינה איננו תקף בעולם של היום.
הפלמ"ח היה הרבה דברים, כולל שמאל ציוני סוציאליסטי על גבול הקומוניזם – אבל גם הוא לא היה עובר את הסרגל של “בצלם". גם שם לא שיננו שם את אמנת ז’נווה. כשהיה צריך להרוג ערבי הרגו ערבי, וגם אם זה לא קרה על פי כללי טוהר הנשק, איש לא עשה מזה עניין. אלא שהחקיינים של היום אינם מבינים שהדמיון כביכול הוא תעתוע של זמנים ושחוקי המשחק הם שונים. שמה שהיה ניתן ואפילו צריך לבצע בקרב לחיים ולמוות על הקמת המדינה איננו תקף בעולם של היום.
הפלמ"ח לא היה צמחוני גם בראייתו של גבולות המדינה. האידיאולוגיה הייתה ארץ ישראל השלמה, מהים עד הנהר. ואין לאידיאולוגיה של אז שום קשר לפרחחי הגבעות ש"נלחמים" בעיקר בפלסטינים בלתי חמושים ופה ושם גם בחיילי צה"ל. הטרגדיה של דור הפלמ"ח היא שהוא הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו לטובת דור המתנחלים ונערי הגבעות. כהנא ומרזל, זמביש ואריאל, אלקין ופייגלין.
לפני כמה שנים עשיתי סרט על אליהו סלע, פלמ"חניק שכל מיודעיו מכנים אותו “רעננה". אחד הלוחמים האמיצים ביותר, שהובילו את הקרבות המכריעים לגורל המדינה במלחמת השחרור. מכיבוש הקסטל, סן סימון, אבטחת דרך השיירות לירושלים, הפריצה לעיר העתיקה ועוד. בקרבות על ירושלים הוביל רעננה כוח שהתכוון לפרוץ לירושלים מדרום־מערב ולכבוש אותה כדי להמשיך ולרדת לים המלח. בן־גוריון בלם את המהלך. בתום המלחמה ריכז יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, כוחות כדי לכבוש את הגדה. כקצין המבצעים של הפלמ"ח, תכנן רעננה את המבצע ושוב בלם בן־גוריון את תוכנית כיבוש הגדה.
רעננה, שסומן כמח"ט חטיבת הראל, זומן לרמטכ"ל יעקב דורי והודח מצה"ל. הוא חי כיום בקיבוצו כברי, אופטימי כתמיד. כשהוא נדרש לענייני היום, אין לו שום בעיה, כמו מרבית הפלמ"חניקים, להסביר מהי מורשת הפלמ"ח כיום: יאללה, צאו כבר מהגדה ומהממשלה.