עצור, אירופה לפניך: הסיפור העצוב של גל הפליטים ששוטף את היבשת

אבל מכאן, מבודפשט, ברור לגמרי שהמסר הוא - עצור. אירופה סוגרת את שעריה. היא מדמימה את הרכבות. בודקת בגבול אוטובוסים. אתמול ראיתי פה יותר מ־20 שוטרים מובילים עשרה פליטים ברחוב. הם נראו מפוחדים. הם הולכו ועיניהם מביטות למטה. סבבו אותם אנשי ביטחון קשוחים, גברתנים. לקחו אותם בחזרה למקומות שנקבעו להם. סיננו אותם מהקהל. 
 

זו המציאות החדשה. במזרח פשטה שמועה שהגרמנים טובים. השוודים טובים וגם הפינים. הם אוהבים את הסורים. הם רוצים בטובתם. השמועה פשטה במדינות שהמלחמה רצחה: סוריה, עיראק ואפגניסטן. והם נהרו. משפחות שלמות או לפעמים גבר צעיר שנשלח לעבוד, לאסוף כסף ולשלוח הביתה כדי שגם הם יעזבו. כל מקום שהם מספרים עליו הוא זוועה. אחד בא מחומס. אחר מדיר א־זור. שלישי מחלב. משפחה שהגיעה מכובאני, אזור כורדי. האזור שממנו הגיע הפעוט שגופתו נשטפה אל החוף. 
 

זה סיפור על הגירה כלכלית, בהחלט. וזה גם סיפור על פליטות. פוליטיקאי הונגרי התרעם אתמול כאשר נשאל על היחס המחפיר לפליטים. תגיד, הוא אמר בזלזול, ישראל לא חתומה על אמנת הפליטים? ומה עשיתם אתם - הישראלים? תזכיר לי? בנינו גדר, הודיתי במבוכה. 
 

נו, הוא אמר בתרועת ניצחון. זה מה שאנחנו עושים. לא היה ממש איך להמשיך את השיחה לאחר מכן. הוא צודק. העולם כולו אינו רוצה בתנועת העמים הגדולה הזאת. חלק ממנה הוא תוצר של מלחמה וחלק אחר הוא שאיפה לחיים טובים יותר. התנועה הזאת מאיימת לא על יציבות או על ביטחון; האנשים שבאים מאריתריאה או מסוריה אינם רוצים לשבש את החברות שאליהן באו. התנועה מאיימת על דבר בסיסי בהרבה: זהות. “הנצרות היסודית של אירופה בסכנה”, אמר אתמול ראש ממשלת הונגריה. זה שקר גס, אבל הוא מבטא רושם של הציבור האירופי. ואת הרושם הזה קשה מאוד למחוק. 
 

בסוף זה הכל פוליטיקה. ככה זה גם היה בשנות ה־40. הציבור לא רוצה לשמוע מפליטים. ברובו. המיעוט לוחץ, וגם המצפון. הברירות קשות וגם התמונות. זו הברירה בין היענות למצוקה אוניברסלית לבין אינטרס פוליטי ויצר פרטי שכולנו מבינים: לא לתת לגבול להיפרץ. כמעט תמיד האינטרס והיצר מנצחים את הסולידריות. ואז אנשים נחנקים במשאיות או ילדים טובעים בים.