הבוקר שאחרי

ברברה היא הסנאטורית ברברה מיקולסקי, עוד דמוקרטית שנענתה למכבש הלחצים של הנשיא ברק אובמה ואנשיו, הכריזה כי תצביע בעד עסקת הגרעין עם איראן, ובכך אפשרה לנשיא להגיע ליעד הפוליטי של 34 סנאטורים. זה הגוש החוסם שהיה חייב ברק אובמה כדי לסכל אפשרות להכשלת העסקה.
 

זה עובד ככה: עד 17 בספטמבר - עוד שבועיים מהיום - הקונגרס חייב להצביע. בסנאט ובבית הנבחרים יש רוב לרפובליקנים, כך שבכל מקרה, ההצבעה תהיה נגד העסקה. אם לאובמה יהיה מיעוט של 41 תומכים, הוא אפילו לא ייאלץ להטיל וטו. זה היעד הבא: עוד שבעה סנאטורים דמוקרטים. אבל אם זה כפי שזה - הרפובליקנים יצביעו נגד העסקה והתוצאה בעלת החשיבות הסמלית לא תמנע מהנשיא לממש את ההסכם. הוא יטיל וטו על ההצבעה.

אם היו למתנגדים עוד מצביעים - 67 סנאטורים שמתנגדים, הם היו דוחים את הווטו, מכריחים את הנשיא לבטל את העסקה ומשפילים אותו ואת ארה"ב.

"איך זה בדיוק אמור לעבוד?", זעק קרי ביום רביעי בפילדלפיה, "מישהו חושב שאנחנו נפיל את העסקה שאליה הגענו עם שותפינו ונחזור לשולחן המו"מ כדי לדון על עסקה טובה יותר בחזה נפוח? שמעתי את אחד המבקרים אומר 'אני אאלץ אותם לבחור בין כלכלה לוויתור על תוכנית הגרעין'", הוסיף מזכיר המדינה האמריקאי בחיוך מר, "זו ססמה קליטה, אבל היא לא קשורה למציאות". 
 

קרי דיבר על הפצת מיתוסים נגד ההסכם, רומז לקמפיין שהחלו הרפובליקנים, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו. למשל, הוא אמר שזה לא מבוסס על אמון, ושבניגוד לטענה על עסקת קוריאה הצפונית, "עברנו מהסכם של ארבעה עמודים להסכם מפורט". הוא הזכיר את ישראל כמה פעמים ובעיקר הדגיש את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני כדי להבטיח את היתרון הצבאי האיכותי. וכמובן, הצהיר שארה"ב תעמוד לצד ישראל והדגיש כי היא מקבלת חצי מכל הסיוע שמקבלות מאמריקה כל שאר המדינות בעולם. 

כל ההפצצות של נתניהו, כל הביקורת על המעורבות הפוליטית שלו בארה"ב זכו לחיבוק גדול של קרי, כחלק מהמדיניות של הנשיא אובמה. הכל כדי לאותת, להסביר ולהגיש את המחויבות שלו ושל ארצו לישראל. במילים אחרות: חבר'ה, אנחנו איתכם, יאללה תתקדמו. וזו בדיוק השאלה: אחרי שאובמה ניצח ונתניהו נכשל, האם לא הגיע הזמן לעצור? האם הפעילות של שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, שפועל ומשכנע נציגים דמוקרטים להצביע נגד הנשיא שלהם בנושא הקשור לביטחון הלאומי של ארה"ב - עניין שאפשר להסבירו בחששות האמיתיים של ראש הממשלה מהשלכות ההסכם, ואפשר לתרץ אותו בתחזיות שההסכם מוביל לשואה נוספת לעם היהודי - האם מעכשיו כל הפעילות הזאת אינה גרימת נזק מיותר אחרי שהקרב כבר הוכרע?
 

"התחלתי, ולכן אסיים". ג'ון קרי. צילום: רויטרס

זו השאלה שמציגים חברים טובים של ישראל בוושינגטון. זו השאלה ששואלים את עצמם חלק משרי הממשלה, בשקט. זו השאלה שעולה בין השורות של נאום קרי, ומהמסרים המגיעים מוושינגטון. התשובה הפשוטה, כפי שהיה נוהג לומר מנחה התוכנית "מקבילית המוחות" אי שם בערוץ 1 - "התחלתי, ולכן אסיים". נתניהו החל קמפיין בלתי אפשרי, פתח במאבק שכישלונו ידוע מראש - ואין שום סיכוי שהוא יעצור כעת. קודם כל, כי זה כבר הסוף.

נתניהו גם מאמין שחשוב שיישמע הקול המוסרי המתנגד להסכם עם איראן באופן ברור ובלי ספקות, בעיקר כי הוא מכוון קדימה - לבחירות בארה"ב, לנשיא הבא ולשנים הבאות. הוא משוכנע שככל שההתנגדות הישראלית הייתה ותהיה נחרצת יותר, התמורות שתקבל ישראל מהאמריקאים יהיו גדולות יותר. כבר עכשיו, לפי ראייתו, קמפיין האנטי־הסכם סייע ליצור התנגדות רחבה בדעת הקהל בארה"ב. סקרי דעת הקהל מראים שהציבור האמריקאי חצוי, ובעיקר שומר על קווי השבר הפוליטי בין הדמוקרטים לרפובליקנים.

נתניהו אמר מהרגע הראשון שהסיכוי להשגת רוב של שני שלישים חסר סיכוי, ושהסיכוי לעצירת ההסכם לחלוטין קלוש, אבל הוא כן חושב שלהצבעה הסמלית שבה רוב חברי בית הנבחרים (ועל פי פרשנותו, רוב הציבור האמריקאי), אומר "לא" לעסקה, יש חשיבות עתידית על ניהול מערכת הבחירות בארה"ב. המועמדים יצטרכו להקשיב לקול העם, להסביר, להסתייג ולהבטיח לשנות - מה שישפיע גם ברמה המעשית הקרובה: על איכות הפיקוח, על מבחני ההפרה וכמובן בכל שאר העניינים, בעיקר בהתמודדות עם התוקפנות של איראן באזור.  

בינתיים, נתניהו לא משלם מחיר על הקו הבוטה והלעומתי מול הממשל. קרי קצת סנט בו, אבל מיהר להסביר שהוא לא מעז להטיל ספק בחששות של מנהיג מדינת ישראל. אובמה יצא מגדרו כדי לחבק את היהודים, וגם את נתניהו, בראיון לעיתון "פורוורד"; כל פרשנויות האזהרה שלפיהן אם נתניהו לא ייכנס מיד למו"מ על חבילת "ההתאמות הביטחוניות" (או "חבילת הפיצוי" בלשון העממית), אז בסוף התהליך הוא יקבל פחות, התבררו שוב כהבהלה והתבהלות עצמית. האמריקאים מאותתים שהם מוכנים לדבר אחרי שייגמר העניין עם הקונגרס, יש דיבור על פגישת נתניהו ואובמה בנובמבר, לא בעצרת בעוד שלושה שבועות, אז ייתכן שזה לא יהיה בדיוק אחרי ההצבעה ולפני הווטו אלא חודש וחצי אחר כך - כאשר הרוחות יירגעו ויהיה ברור: יש עסקה. זהו.
 

זו נקודת ההתייחסות החדשה ביום שאחרי. נתניהו לא משלם מחיר פוליטי בבית ולא בארה"ב. הוא רק נהנה מעמדת הסרבן המוכיח בשער. אבל יש סימן שאלה אחד גדול לתקופה די קצרה.

האם הנשיא אובמה יחליק עניינים או יסגור חשבון? העבר והאופי של אובמה מוכיחים כי הוא לא פועל מהבטן. הוא קר, מחושב ולא נכנע לסערת רגשות. אף שהוא רואה במהלכי נתניהו בחישה מוגזמת וגסה בענייניה הפנימיים של ארה"ב - שתדלנות אישית נגדו בתוך המפלגה שלו (אפשר רק לדמיין את השגריר האמריקאי דן שפירו עובר בין חברי כנסת מהליכוד ומשכנע אותם להצביע נגד עמדת נתניהו בעניין הקשור לביטחון ישראל בהנחיית אובמה...), ואף שהוא חושב שנתניהו לא באמת חשב לעומק מה זה יעשה ליחסים, על ההשלכות ארוכות הטווח למרקם של יהדות ארה"ב.
 

אובמה מנסה לקרב ולפייס ולא להתעמת. ההנחה היא שזה מה שיקרה גם הפעם. חריקת שיניים והחלקה - בכל זאת נותרה לו רק קצת יותר משנה בבית הלבן - אבל השאלה היא: האם הפעם יחליט הנשיא אחרת? האם יספק חבילה ביטחונית נדיבה, ובמקביל - ידחק בנתניהו בעניין הפלסטינים, יקדם יוזמות מדיניות ויחכה? האם יחכה בפינה - בצעד שמאוד מפתה, אבל הסיכוי למימושו קלוש? זו תהיה שנה קשה, מעיקה ומיוזעת, אבל בקרוב, ביום שאחרי, נדע.