עצור סיסמה: איך הצלחתי למצוא סוף סוף את השלווה שחיפשתי בחופשה

לא ידעתי שאפשר להיות אסירת תודה בכזה סדר גודל עבור חיבור ראוי לרשת, עד שקרסתי על כיסא החוף מפלסטיק כחול מול מים צלולים ושובר גלים פסטורלי שדגל יוון נעוץ בו, ואחת משתי חברותי שיצאו איתי לחופשה הזאת סקרה את השטח וקראה ברוב התפעלות את השלט: “או מיי גוד! Wi–Fi חינם!".

מעולם לא ראיתם שלוש נשים בוגרות שועטות במהירות כזו אל הבחור האחראי לחוף - סוג של כולבויניק בחולצה צהובה שתפקידו לגבות תשלום מהתיירים עבור הכיסאות, להגיש להם צ'יפס ופיצה מהמסעדה הסמוכה, לחלץ אותם מהמים במקרה של טביעה ולפלרטט עם בחורות ולחזור שוב ושוב על המשפט “איי לייק איזראלי גירלז. ורי נייס גירלז". 

“מה הססמה?!", שאגתי לעברו, והוא - משקשק מפחד, כי איזראלי גירלז כידוע גם שירתו בצבא ולכן לא כדאי להרגיז אותן - הגיש לי פתק קטן ומוכן מראש שבו הססמה הביונית והבלתי ניתנת לפיצוח: 12345678.

ואז, בעוד חלון הפייסבוק הקטן באייפון שלי מאתחל את עצמו לאחר קרוב ל–24 שעות של ניתוק כמעט מוחלט (למעט חיבור מקרטע שהצלחתי לאתר בשדה התעופה בהרקליון למשך שלוש דקות שלמות), מבחינתי, החופשה החלה באמת. 

זה כמובן לא היה התכנון שלי. בראשי דמיינתי את חופשת החגים שלי כרביצה מתמשכת ופוטוגנית - ככל האפשר עבור אישה במידותי, שבגד הים הוא לא האביזר המועדף עליה לצילום תמונות - מנוטרלת מכל מגע עם הרשתות החברתיות.

בעיני רוחי ראיתי שעות של בהייה חסרת תוחלת במים הכחולים, שכשוך אינסופי בבריכה תוך לגימת קוקטיילים מפוקפקים בצבעי מאכל זרחניים והתנזרות מוחלטת מפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ודומותיהן.

באמת האמנתי לעצמי כשחשבתי שזה אפשרי. שאם כבר חופשה, אז עד הסוף. בלי פוסטים באווירת “חג שמח ושנה טובה, חברים!", בלי הערות מעצבנות על הסטטוסים הציניים שלי, בלי קישוש לייקים ותחושת חידלון וחוסר תכלית לקיומי כשהם לא מגיעים (למתקשים: גם זה היה בציניות), בלי דיונים מפרכים בטוויטר על עניינים ברומו של עולם (הנושא הבוער בהיעדרי: חשיפתה של צייצנית ואושיית פייסבוק יפהפייה ומבוקשת כמתחזה). רק אני, השקט, הסלט היווני האותנטי והגלים. 

מיותר לציין ששעתיים להגעתי ליוון (או במילים אחרות: התרחקותי מגלישת ה–4G היקרה ללבי) עשו בי תסמיני הגמילה שמות: זיעה קרה, דפיקות לב מואצות ותחושה כללית של אובדן הכרה. פעם קראו לזה FOMO - Fear Of Missing Out, שזה שם יפה ומגניב לחוסר היכולת המשווע להתרחק מהרשתות החברתיות ליותר מכמה דקות. היום אני פשוט קוראת לילד המביך הזה בשמו: התמכרות. קשה ביותר.

“באמת? את באמת לא מסוגלת להתרחק מפייסבוק ומטוויטר ליותר מכמה שעות?", שאלתי את עצמי, ומיד עניתי לעצמי שזו יכולה להיות התחלה מוצלחת לסטטוס פיוטי.

אז התשובה היא לא, אני לא יכולה. כי הנה, הים פה ממש יפה ויצאה לי תמונה מוצלחת. אבל איזה ערך יש לה אם אלפי חברי הווירטואליים, שאת רובם איני מכירה, לא יוכלו גם הם להתפעל ממנה? ומה יעלה בגורל הבדיחה הזאת שהרגע חשבתי עליה, בנוגע לתמונה הזאת, אם לא אצרף אותה לתמונה כשאעלה את שתיהן לפייסבוק? מה שווה סלפי בגד הים שלי כשהוא לכוד באלבום האייפון הבלתי חברתי שלי, סגור ונעול מפני העולם? מהי משמעות החיים?
 

ואז מצאנו את החוף, שמבחינתנו גם תמנוני ענק היו יכולים לשייט מולו באין מפריע, להשתזף לצד המפלצת מלוך נס וכרישי פטיש - כל עוד היה בו Wi–Fi. התמונות עלו, הסטטוסים נכתבו, הלייקים נאספו (לא מספיק, אגב. קמצנים חסרי פרגון שכמותכם), הנפש חזרה להיות רגועה ושלווה. 
 

טוב, לא באמת. הנפש שלי אף פעם לא רגועה ושקטה. לא כל עוד האינטרנט פה אטי מדי מכדי לטעון את סרטון היו־טיוב, שבדיוק התכוונתי לצפות בו.