אחרי מתקפת החגים, המלווה כמנהגה באינפלציית עיתונים וראיונות מרתקים עם פוליטיקאים, שחקנים ודוגמניות, הגיע הזמן שהתקשורת תיפרד מחמש שאלות מביכות ומיותרות, שכל מראיין חש חובה לשאול. הנה הן:


אז איך הייתה העבודה עם ששון גבאי?
מיד לאחר צילומים לסרט או חזרות להצגה חדשה נשאל/ת השחקנ/ית איך הייתה העבודה עם השחקנים האחרים. מהות השאלה אינה ברורה, והדרך היחידה לענות עליה היא: “היה נהדר, ששון מדהים, איבגי מקסים, למדתי המון מגילה אלמגור, זו זכות לעבוד עם שחקן כמו יהודה לוי" וכו'.


שאלות נוספות באותו סגנון: איך היו הצילומים (מרתקים), איך היו החזרות (זאת העבודה שלהם למען השם, איך זה יכול להיות?), איך הסתדרת עם כל השחקנים האחרים (שנאתי את כולם כי הם חסרי כישרון, מקווה לא לראות אותם לעולם), הזדהית עם הדמות? (גילמתי את גבלס, לא כל כך הזדהיתי).

נפגשת בחשאי עם אבו מאזן?
ובכלל, שאלה לפוליטיקאי בעניין סודי, למשל, ניהלת פגישות חשאיות עם גורמים ברשות, העבירו לך מסמכים סודיים, ידעת על החקירה המתנהלת נגדו, למה ישראל לא לקחה אחריות לפיצוץ הכור, הן שאלות שאין למרואיין דרך לענות עליהן חוץ מלצחקק ולהגיד, “אתה הרי לא מצפה ממני שאספר לך כאן על הפגישות הסודיות שלי", ואז המראיין אומר בהומור דלוח של מראיינים "זה בסדר, אף אחד לא שומע" - אוי נו, תפסיקו עם הריקוד המטורף הזה שנגמר ב"מה שכן אני יכול להבטיח לך הוא שאני עושה הכל למען ביטחון ישראל" - ובכן, אם הוא לא ראש ממשלה, הוא לא יודע שום דבר שאנחנו לא יודעים, הוא לא נפגש עם אף אחד כבר שנים, אפילו אשתו כבר לא מדברת איתו. זכור לכולנו השר הסודי לענייני מודיעין ואסטרטגיות מולטי־חשאיות וסופר־דיסקרטיות, דן מרידור, שמרוב סודיות וחשאיות הוא עצמו הפך לאניגמה אנושית ופשוט נעלם לחלוטין ממסכי המכ"מ.

איך את מצליחה לשלב גם עבודה וגם גידול ילדים? 
שאלה מגדרית לנשים עובדות בלבד, שיוצאת מתוך הנחה ניאנדרטלית־קדמונית, שגברים אמורים לצאת לצוד ביער, ועל הנשים לקנן בביתן עם ילדיהן או מקסימום לעבוד חצי יום כמורה. תפקיד העיתונאי הוא לתת הרגשה שסדר העדיפויות שלהן לקוי.
 
שאלות עם מסר דומה: את חושבת שאת מספיק זמן עם הילדים (מה זה עניינך בכלל?), מה לדעתך הכי חשוב בגידול ילדים (נראה לי אהבה, אתה ודאי רומז לשעות איכות), ספרי לי קצת על סדר היום שלך (זה באמת חשוב מתי נגידת הבנק קמה, איך היא מצליחה לתקתק שני סנדוויצ'ים עם ממרחים שונים, ואם היא ישנה בצד של החלון?). 
 
העיתונאי הקטן מוורשה יזכיר מנגד, גם לרווקות, את תפקידן ההיסטורי - את חושבת על חתונה, ילדים? (אם אני רווקה זה לא בסדר, אם אני נשואה ומנהלת קריירה, גם לא. מה אתה רוצה ממני למען השם?)   

אתה מרגיש שנכשלת?
שאלת הרמה להנחתה לאנשים שנכשלו אך לא יודו בזה לעולם, אלא יספרו שבניגוד לאחרים, יש להם דרך, והם ימשיכו לדבוק בה גם אם ילכו בה לבד. שאלות נוספות: איפה טעית, למה כולם עזבו את המפלגה שלך, למה לא הצלחת להעביר את התוכנית שנבחרת בגללה לכנסת. הפוליטיקאי אמור לפרוץ בבכי ולהגיד: “כן, ודאי שנכשלתי, חשבתי להיות ראש ממשלה וכרגע אני באופוזיציה ואף אחד לא שם עלי. גם אני רוצה לעזוב הכל ולהגיש תוכנית בערוץ 20, אבל לוח התוכניות שלהם מלא... ולשאלתך, לא. לא נכשלתי".

אז מה נאחל לך? 
כלום. אנחנו לא משפחה שלו, ואין לנו סבלנות לשמוע שהוא רוצה להגשים את שאיפותיו המקצועיות, להמשיך לעבוד, לשחק, לשיר, לרקוד או לקדם את האינטרסים של המדינה, והכי גרוע, "תאחלו לי כמובן, להיות יותר עם המשפחה שלי בבית".

 
 חמש המלצות לפסטיבלי 
סוכות שאסור להחמיץ:
פסטי־שרה – מתחם בישול תחת עיניה של הגברת, שתיתן בומבה על היד למי שבישל לא טעים  
פסטי־גז – פסטיבל הוצאת גז מהאדמה, ללא מתווה! בהדרכת יובל שטייניץ 
פסטי־פכ"ל – זריקת שם למפכ"ל משטרה, כשהקהל משפיל אותו עד שילך הביתה בוכה
פסטי־כבת – שיח אזרחים מתלוננים על עבודות הרכבת הקלה, בלי שמישהו יחליף נושא
פסטי־קחו את הילדים לבית ספר כבר כי עוד רגע אנחנו תורמים אותם לדאע"ש