בתוך מסע הברבריות הרצחנית, שפתאום הוסר המכסה שכלא אותה, אני נמצא בשלווה הירוקה של צרפת ואיטליה. אזור הדורדון בצרפת הוא מקום שבו כל מבט ימינה או שמאלה מגלה טירה או כפר בין צוקים. הכל יפה תחת השמיים, ובמעמקי ההרים ביקרתי בתוככי המוזיאונים הראשונים בעולם: המערות שבהן צייר האדם הקדמון לפני 17,000 שנים את ציוריו המפליאים.
האם הייתי מנותק? לא, כי אין דבר כזה מנותק. הטלפונים הסלולריים פולטים את העדכונים בכל רגע. דקירה. שחיטה. דריסה. אבנים על רכב. זוועה שרודפת אותה עוד זוועה שאין כמותה.
המצפון מציק. למה אני לא נדקר בארץ כמו אחי? מה אני עושה מול צלחת פלאט דה ז'ור בטירה, בשעה שבארץ אזרחים נדרסים ואז נדקרים באלימות בידי מי שרק אתמול נתן לישראלי אחר שירות בחיוך והחליף איתו הסתחבקויות. מצרפת עברתי בנהיגה ארוכה לאיטליה. גם כאן אין חשש שמכונית חולפת תפנה פתאום לדרוס אותי או את העומדים לידי, אבל אני בכל זאת לא משאיר במכונית החונה ספרים בעברית. כמו יהודים בכל הדורות, למדנו לצמצם את עצמנו כדי למנוע משנאת העולמים נגדנו לפגוע בנו.
בארץ או בעולם, עד כמה אנחנו מנותקים ממה שקורה סביבנו? מוכר לנו דימוי התל אביבי הסטריאוטיפי, שחי בתוך בועה סטריאוטיפית, אשר קם בבוקר בהרגשה שמה שמתרחש בעיר הרחוקה הזאת - ירושלים - הוא עניין שבין קנאים סטריאוטיפים יהודים לקנאים סטריאוטיפים אחרים, שמן הראוי לא לנקוב בשם עמם, פן תיפגע רקמת הפוליטיקלי קורקט. ובכן גם הניתוק של התל אביבי הדמיוני הזה עבר מן העולם בגל הרציחות הזה. ירושלמי כמו קובי אריאלי כתב בפייסבוק שהולכים בעיר וכל הזמן מסתכלים אחורה, אבל גם תל אביבית כעירית לינור כתבה בפייסבוק שהיא חוששת ברגעי ההליכה מן החניה ועד לשער גל"צ, ואפילו כשהיא יוצאת לאכול פיצה בנמל, היא תופסת תנוחה קרבית מתגוננת.
שאלת הניתוק מהמציאות עלתה בראשי גם לפני שבועות אחדים. אל מקום שנחשב למעוז השמאל נכנס הנשיא ריבלין, ומחיאות הכפיים הרימו את מחוג הדציבלים לשיא גובהו. קירשנבאום עמד לידי שם, ומבטו נעשה משועשע מכך כמו מבטי. ברור היה שריבלין זוכה לאהדה כה חדשה בציבור הזה רק בגלל הגישה שלו כלפי המגזר הערבי. אולי חזיתי שם בניתוק בהתגשמותו? היום, נוכח הרציחות וגרוע מכך - הפגנות הענק במגזר הערבי בתמיכה ברוצחים - יש מי שישאל אם הנשיא ואחרים לא מנותקים מעט מהלכי הרוח האמיתיים במפלגות הערביות.
השאלה היא, מי אצלנו מנותק מהמציאות? תומכי הפייסנות טוענים שאנשי ארץ ישראל מנותקים, ואילו תומכי הציונות האקטיבית טוענים שהוותרנים מנותקים, והוויכוח ימשיך. האמת נשארת: אי אפשר להיות מנותק גם בנוף ירוק כשל אירופה, ומנגד מי שרוצה להיות מנותק, יכול להיות מנותק מהאמת גם בתוך הבית בארץ ישראל, בלב מזרח התיכון הערבי.