הגינוי הנפוץ כלפי ישראל הוא על שימוש מוגזם בכוח. ברוב הפעמים זו רק דרך מתוחכמת לומר שהפלסטינים מסכנים ואנחנו אשמים. לפעמים זה פשוט נכון. לפעמים במקום לירות כדור אחד במחבל, יורים מחסנית ופוגעים ברבים ובחפים. גם במקרה של בנימין נתניהו מדובר בשימוש מוגזם בכוח - כוח הלשון.


בכל פעם שנתניהו משתדל יותר מדי, מזיע יותר מדי, לוחץ יותר מדי, זה מתחלק לו. זה קרה כשדיבר בערגה על הימים שבהם רחבעם זאבי כיהן כשר בממשלתו, ימים שלא התרחשו מעולם; זה קרה כששחזר את מראה החיילים הבריטים המתאמנים בילדותו, אף על פי שנולד אחרי קום המדינה; וזה בדיוק מה שקורה לו עם "השואה ביזנס". 
 
נתניהו השתמש בטענה היסטורית שנויה מאוד במחלוקת, שעליה כבר כתב בספרו "מקום תחת השמש". השימוש בשואה כדימוי וכחלק מהטיעון הישראלי ההסברתי הוא מוגזם. הוא מוגזם וגם מזיק. קודם כל מזיק לציבור: לא כל דבר זה שואה ולא כל איום הוא השמדה. הרצון שלו למסמר בכל העוצמה את הטענה שהטרור הפלסטיני נגד ישראל אינו תוצר של תסכול בשל היעדר תהליך מדיני, הביא אותו לחזור לנראטיב הימני הקלאסי: חאג' אמין אל־חוסייני הוא אבי האומה הפלסטינית, לתפיסתו.
 

נתניהו ביקש להראות שעוד לפני הכיבוש וההתנחלויות רצו הפלסטינים להשמיד את העם היהודי. הוא כל כך רצה להוכיח את טענתו, שהוא נתלה בעדות אחת של נאצי אחד שגרמה לו נזק כבד. 

נתניהו נתפס כמי שמסיר את האחריות מהנאצים ומהיטלר, אף שברור שזו לא הייתה כוונתו. הוא נתפס כמי שמעוות את העובדות כדי ליצור טיעון, והרי זו בדיוק הטענה של ישראל נגד הפלסטינים ונגד אבו מאזן. אמינותו המפוקפקת בעולם נפגעה שוב. ובעיקר, נתניהו הגיע לפגישה עם ג'ון קרי כשהוא נתפס כמסית.


התכוון או לא? אדולף היטלר. צילום: טוויטר

ראש הממשלה בא למחות על כך שההסתה הפלסטינית השקרית בענייני הר הבית הובילה לגל האלימות, וכי אין גזירה שווה בין הישראלים לפלסטינים. אבל רגע לפני הוא יצר השוואה במה שנראה כמו תעלול היסטורי מפוקפק בעובדות, כדי לקשור את הפלסטינים לשואה ולהשמדת היהודים.

שלא תהיה טעות: המופתי היה פרו־נאצי, שונא יהודים וראה בגרמניה כלי שימנע מהיהודים להגיע לישראל. בפועל בכלל לא משנה מה הוא אמר להיטלר, משנה מה שהיטלר עשה. עם כל הכבוד לחשיבות המילים, הדבר החשוב הוא מה שנעשה בפועל. זה בעצם שורש המבוכה והתקלה בתפישתו של נתניהו. 

כוח התקשורת

בימים הסוערים שאחרי הסכם אוסלו הסתובבו ראשי הימין בישראל וחיפשו - וגם מצאו - הוכחות לכך שיאסר ערפאת לא נטש את דרך הטרור. הם ציטטו דברים שאמר יו"ר הרשות הפלסטינית, בהם "נאום יוהנסבורג", שבמהלכו השווה את הסכם אוסלו להסכם חודיבייה שערך הנביא מוחמד עם שבט קורייש. כלומר הסכם זמני שנעשה עם אויב חזק ושיופר ברגע שיצברו די כוח כדי להביס את היריב.  

שמעון פרס, אז שר החוץ היעיל־פעיל של יצחק רבין, השיב בסגנון התגרני שהיה אופייני לו וחבט בחברי הכנסת של הימין. עיקר קצפו יצא על בני בגין, בנו של מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה מטעם הליכוד שחתם על הסכם השלום עם מצרים, שבו הייתה כלולה הכרה בתוכנית האוטונומיה לפלסטינים. "אביך עליו השלום", היה פרס אומר לו, במין מסר כפול שלפיו הכל התחיל אצל בגין.
 
"כל היום מביאים את מה שאבו עמאר אמר", היה אומר פרס ומתייחס לכינוי שהעניקו לערפאת, "אבו אמר כך ואבו אמר כך. אז אבו אמר". המסר היה שלא משנה מה ערפאת אומר - משנה מה הוא עושה. פרס התייחס בספקנות רבה לדברי הערבים. הוא היה מתקצף ורותח על הערכות המודיעין השחורות ועל התחזיות הקודרות, שחלקן אגב התממשו. "אבו אחד משקר לאבו אחר, ורק אצלנו המודיעין הופך את זה לאמת", היה מטיח. 


מאמין שהשטח מכתיב מציאות, שמוען פרס. צילום: פלאש 90


הסיפור הזה משקף את ההבדל המהותי בין השמאל המפא"יניקי לימין הז'בוטינסקאי - ההבדל בין קביעת עובדות בשטח למדינאות הצהרתית. השוני בא לידי ביטוי ביתר שאת לפני הכרזת המדינה, כשהימין חיפש הכרה ותמיכה ודוד בן־ גוריון העדיף מעשה שיקבע עובדות בשטח. השמאל ההוא של ישראל היה מוכן לקבל הישג חלקי מתוך אמונה שברגע ששמים רגל אחת בדלת אפשר לקבל את השאר. 

נתניהו הוא הנציג הבולט של הגישה השנייה. הוא מאמין גדול בהצהרות, בנאומים ובהפעלת כוח תקשורתי. הוא מעדיף לדבר ולהכריז מאשר לפעול ולעשות. זה מה שדחף אותו לתבוע מעל כל במה אפשרית את ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית. הוא רוצה הצהרה, התחייבות, הישג מובהק וברור. מתנגדיו אומרים שזה מיותר, שהמציאות תוביל להכרה בפועל בישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים.

הפלסטינים דוחים את תביעתו ואומרים שמבחינתם ישראל יכולה להכריז על עצמה כעל האימפריה הישראלית־יהודית של אסיה. בדיוק כמו נתניהו גם הם מחפשים הצהרות במקום מעשה. הם כבר קיבלו הכרה במדינה בלי שיש להם כזאת, אבל הם רוצים צדק והכרה בזכות השיבה והצהרות נוספות שלעולם לא יתממשו. 

באופן מוזר המתנחלים הם ממשיכי הדרך של השמאל המפא"יניקי. הם קובעים עובדות בשטח ופועלים בשיטה של דונם ועוד דונם, ומאמינים שבסוף השטח מכתיב את המציאות ולא נאומים והצהרות. זו גם הסיבה לכך שיש בינם לבין נתניהו מתח וחוסר אמון תמידי.  

בונה או לא?

כוח הלשון של נתניהו פעל לרעתו גם בתקרית נוספת: הבנייה בהתנחלויות. פעם אחת אמר ראש הממשלה בעברית - מתוך ניסיון לגונן על עצמו מפני זעם הימין בתחילת גל הטרור הנוכחי ומול דרישה פוליטית לתשובה ציונית הולמת - שאיש לא ילמד אותו התיישבות מהי, וכי הוא בנה הכי הרבה בשטחים. במקרה אחר הציג נתניהו נתונים באנגלית שלפיהם מול ראשי ממשלה אחרים בתקופתו, הבנייה בהתנחלויות נמצאת במגמת ירידה. 
 
שוב נתפס נתניהו כשקרן וחסר אמינות, אולם האמת היא שהוא צודק פעמיים. הנה ההסבר: בתקופת שלטונו הארוכה הגידול באוכלוסייה בשטחים היה משמעותי ונבנו שם הרבה מאוד דירות. אבל הבנייה לא התרחשה כתוצאה מהחלטות ממשלה, אלא כיוזמה פרטית שקדמו לה תהליכי תכנון ארוכים ובלי שליטת הממשלה והעומד בראשה.

המשמעות היא שגם אם ישראל תחליט בעתיד על הקפאת הבנייה בשטחים, זה לא יוכל לעצור לחלוטין את המשך בניית הדירות. כי עם כל הכבוד לכוחה של המילה, המעשה בשטח קובע את המציאות ומילה יכולה רק לשקף או לעוות אותה.