כמו בריטואל ידוע מראש, כאשר בג”ץ מקבל החלטה שאינה מתכתבת עם השקפותיהם של כמה חברי כנסת קיצונים מסיעות הימין, מיד הם מתלהמים בגסות רוח, בחוסר נימוס, בבריונות ובצורה מעליבה ומשפילה נגד אותו שופט או שופטים של בג”ץ שקיבלו את ההחלטה.
זו תופעה מגונה שהגיעה העת להציב לה גבולות ברורים ולנקוט אמצעים משפטיים כדי להעלים אותה - ולהעמיד לדין את אותם חברי כנסת מתסיסים וחסרי אחריות, שחייבים ללמוד לשמור על גבולות
חופש הביטוי. מותר לבקר החלטות של רשויות השלטון האחרות, וגם של בג”ץ, ובתנאי שהביקורת תהיה עניינית, מנומסת ומכובדת. הסערה הנוכחית סביב החלטתו של כבוד השופט עוזי פוגלמן, החלטה מתחייבת מאליה שלא לאשר צווי ביטחון המורים על הריסת בתים של מחבלים רצחניים טרם לדיון ממצה בבית המשפט. זו החלטה שגרתית שאי אפשר בלעדיה, כך שדחייה של יומיים עד לדיון אינה מועילה ואינה מורידה.
דיון בבית המשפט הוא הכרחי במדינה דמוקרטית. לא רק שהצדק צריך להיעשות, אלא הוא גם צריך להיראות. שופטי בג”ץ הם אלה שבמידה רבה בזכותם החרמות והנידויים על מדינת ישראל אינם ממריאים לגובה רב מדי.
מפתיע ומאכזב ששרת המשפטים איילת שקד קפאה כניצב אבן כשהתחילו ההתקפות שלוחות הרסן של חבריה למפלגה. אפשר להבין את המצב העדין והרגיש שבו היא נתונה, אך היא עדיין שרת המשפטים של כולנו. ומה לעשות, זה לא תמיד רק כיף. יש גם חובות לצד הכבוד והזכויות ובהן, בשלב זה, היא אינה עומדת.
גם שתיקתו של ראש הממשלה מפתיעה בהקשר זה. מר נתניהו, ברוב המקרים, גם כשזה לא פופולרי, מגן בצדק על שופטי בג”ץ ונוזף בצדק בתוקפיו ובמשמיציו של בית המשפט העליון. לא מן הנמנע שהוא עוד יתעשת ועוד נשמע ממנו גם בעניין זה.
הישועה הגיעה מהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שהוקיע בחריפות את התוקפים ואת המשמיצים. אך לדעתי, זה לא מספיק. לפחות בקשר לדבריו חסרי האחריות של ח”כ מוטי יוגב מהבית היהודי (זה מהבולדוזר), שקרא לשופט פוגלמן להתפטר מתפקידו ולהצטרף לרשימה הערבית המשותפת. אילו אני הייתי היועץ המשפטי, הייתי פותח נגדו חקירה מיידית ואף מעמיד אותו לדין, לפחות בעבירה של העלבת עובד ציבור - אם לא למעלה מזה. על הרבה פחות מדבריו המתלהמים של יוגב העמידו לדין במדינת ישראל אזרחים מן השורה. צל”ש בעניין זה מגיע גם לשר האוצר משה כחלון, שיצא בסוף השבוע בפומבי להגנת בג”ץ והוקיע את המשתלחים בו.