מר משה יעלון הנכבד,
בשקט בשקט, בלי שאף אחד קיים על כך דיון מסודר, פועל צבא ההגנה לישראל בניגוד לקוד האתי של עצמו. המחדל הזה קרה הרבה לפני כהונתך, ולמצב המעוות הקיים כיום כבר התרגלנו, וברור לי שכאדם ערכי לא היית נותן למצב כזה להיווצר במשמרת שלך.
נניח לרגע, אדוני שר הביטחון, שמפקד תיאטרון צה"ל רוצה להגדיל את תחום ההשפעה של התיאטרון הצבאי שתחת פיקודו, ולצאת במופעים גם לציבור הכללי. לשם כך הוא משתמש בתקציב הביטחון כדי לפתוח תיאטראות בכל רחבי הארץ. בנוסף, הוא מדרבן את הקהל הרחב להגיע למופעים באמצעות חלוקת הכרטיסים חינם אין כסף, והוא גם מעלה מופעי בידור פופולריים על חשבון מחזות איכותיים.
מה היה קורה במצב כזה, למשל, לתיאטרון באר שבע? מה היה קורה לשחקנים המקצועיים שבו ולרפרטואר ההצגות שלו אל מול ההצפה הצבאית החינמית והעממית? ומה היה קורה לקהל הישראלי? כל הגורמים הללו היו סופגים פגיעה אנושה - וזה בדיוק מה שקרה למוזיקה הישראלית כתוצאה מהקמת גלגל"צ.
לפי הדוגמה הזו, תיאטרון צה"ל הוא גלגל"צ והסניפים הארציים שלו מייצגים את הפריסה הארצית שתחנת הרדיו הצבאית זוכה לה, בניגוד למתחרותיה האזוריות.
אם נמשיך לפי הדוגמה הזו, אז מופעי הבידור מייצגים את החלטת מנהליה להפעיל אותה מהיום הראשון במתכונת של תחנת להיטים, שמטרתה השגת מקסימום רייטינג באמצעות סינון רוב השירים המגיעים אליה, ובכך לפסול לשידור 95% מהזמר העברי. כניסת הקהל חינם מסמלת את העובדה שגלגל"צ היא התחנה היחידה בארץ שלא זקוקה לשדר פרסומות על מנת לשרוד.
האמירה של מפקד גל"צ, משה שלונסקי, שהקים את גלגל"צ ואמר "לא סתם התחנה היא הפופולרית ביותר בארץ", היא צבועה. מפני ששלונסקי מתעלם בכוונה מתנאי המונופול שגלגל"צ נהנית מהם בדרכה לדרוס את המתחרות, ולהפוך את דרכם של שירים ישראליים חדשים אל הקהל לכמעט בלתי אפשרית. את מי המונופול הזה משרת? האם - כפי שכתב מיכה פרידמן ב"הארץ" - אנחנו זוכים לכך ש"אליטה" תכתיב את פס הקול של חיינו? האם השמעת 60% שירים לועזיים, שהפזמון שלהם הוא למשל "talk dirty to me", זו תוצאה של בחירה שנעשתה על ידי אליטה שמשרד הביטחון רואה צורך לטפח את ערכיה? האם הפרופיל של העורכים המוזיקליים הקובעים את הפלייליסט הצר דומה לפרופיל של האליטה הקרבית שמשרתת בצבא?
פתחתי בקביעה החמורה שהצבא פועל זה שנות דור בניגוד לקוד האתי של עצמו, מפני שצה"ל מחויב לטפח חיילים שהם ספרא וסייפא. החייל האידיאלי שצה"ל רוצה למצוא בין שורותיו משחיז את החרב מצד אחד ומצד שני שם לה סייגים של אנושיות, ידע ותרבות. הספר הוא תרבות עברית, יהודית, ישראלית ואוניברסלית, והזמר העברי הוא חלק מהספר. הוא אוצר בלום, אך הצבא במו ידיו תולש את הרוב העצום של דפיו, וזורק אותם אל תהום הנשייה.
זו לא בעיה של זמרים מתוסכלים או של סגנון מוזיקלי זה או אחר. זאת הבעיה של כולנו. לא מירי רגב פלשה לטריטוריה שלו, אלא הצבא פלש ללא שום סיבה לשדה התרבות ובלי שהתכוון לכך רמס לא פעם את השם טוב לוי או האביהו מדינה של העתיד.
אדוני שר הביטחון, השליחות הדחופה שלך היא לא לשמור על האוטונומיה של גלגל"צ אלא למצוא תכלית ערכית לקיומה או לשלוח אותה אחר כבוד להתמודד בעולם העסקי והלא מוגן שבחוץ.
***
ביום שלישי לפני שבועיים וחצי נהרגו גילה ומשה מרציאנו. בני הזוג שנישאו נישואים שניים, השאירו ברגע אחד איום עשרה יתומים. כל מוות הוא מיותר, אבל המוות של גילה ומשה יכול היה להימנע לו משרד התחבורה היה מטפל ביעדים שהוא קבע לעצמו.
התאונה אירעה בצומת אלעזר שבכביש 60. קטע הכביש המדובר הוא דו־מסלולי, ישר ושטוח, שנגמר בעיקול קצר ואז צומת. בעיקול הקצר, שאי אפשר לראות את כולו מרחוק, מתאחדים שני הנתיבים לנתיב אחד, שמצדו האחד יש אי תנועה ומצדו השני מעקה בטיחות. המשפך הקטלני שנוצר שם גבה את החיים של גילה ומשה ז"ל.
הם היו בדרכם לירושלים, כשרכב פלסטיני שנכנס איתם למשפך העיף אותם לנתיב הנגדי. משה וגילה נהרגו יחד. הבית שלהם ביישוב ראש צורים עומד ריק, כאילו מחכה להם. גילה הייתה מנהלת הרפת. אישה מרשימה ואהובה, שהסתובבה בקיבוץ עם כובע מצחייה ומגפי רפת וידעה טוב יותר מכל הקיבוצניקים איך להחזיק רפת רווחית, רפת שזכתה במשך כמה שנים בפרסים של התנובה הכי טובה בארץ. משה, שבא מהעולם החרדי לגור בקיבוץ הדתי, הצליח בקלות להתחבר ולהתחבב על האנשים, תוך שהוא משקיע שעות רבות בלימוד תורה.
משה וגילה לא היו הקורבנות היחידים של הצומת הזה, שיש בו ליקויים רבים נוספים. מדובר בכביש שנפח התנועה בו גדול מאוד ותלמידים חוצים אותו מדי יום בצורה מסכנת חיים, בלי רמזור ובלי מעבר חצייה.
כמה תאונות היו שם בדיוק? אי אפשר לדעת. לפני שנתיים נהרגה במקום נופר שמעון ז"ל ונפצעו רבים, פלסטינים וישראלים. מתברר שמדינת ישראל לא סופרת תאונות של פלסטינים, תרתי משמע. גם כנראה לא כל כך אכפת לה. וכך, אם פלסטיני נפצע או נהרג חלילה על כביש 60, הוא לא נכנס לסטטיסטיקה. וכשאין מספיק נתונים, כביש מסוכן מאוד או צומת מועד לפורענות לא יוגדרו על ידי משרד התחבורה כ"מוקד סיכון".
ובכל זאת, לאחר איסוף נתונים בקושי רב על ידי התושבים והמועצה המקומית, לפני כשלוש שנים הכירה סוף־סוף הוועדה הבין־משרדית לבחינת נקודות תורפה ברשת הארצית - ועדה שמורכבת מהמשטרה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, משרד התחבורה וחברת נתיבי ישראל - בצומת הזה כ"מוקד סיכון".
עכשיו יחשוב האדם הסביר שהנה, כבר הבינו שהנקודה הזו עלולה לגבות חיי אדם ולכן המדינה תמהר לתעדף את הטיפול בה, תשקיע משאבים ותוך מספר חודשים תתקן את הדרוש תיקון. אבל הדרוש תיקון נעשה באטיות של תהליך גיאולוגי. עד שמקבלים החלטות, ועד שמוצאים מנהל פרויקט, ועד שמעבירים ועדות שיפוט, ועד שמישהו בנתיבי ישראל פנוי לעבוד כי הוא לא במעצר בית או פוטר בגלל אי אלו חשדות. זה לוקח זמן. מספיק זמן כדי שעשרה ילדים יתייתמו מהוריהם.
תגובת משרד התחבורה: "העבודות להקמת רמזור והסדרת צומת אלעזר בכביש 60 יחלו בתוך מספר שבועות. משרד התחבורה וחברת נתיבי ישראל פעלו בשנה האחרונה באופן אינטנסיבי לקדם את ביצוע הפרויקט".