באז אולדרין לא חלם על זה. הוא מבחינתו חלם להיות אסטרונאוט, לגלות כוכבים חדשים, לקדם את המדע ואת האנושות. כשהתגייס לאפולו 11 הוא ככל הנראה הרגיש שיעשה היסטוריה וגם ידע היטב מה יהיה תפקידו במשימה, אבל עם כל הכבוד למעמד - לא ייתכן שלנצח ייזכר כמי שצילם את ניל ארמסטרונג מקפץ על הירח, זה שתיעד את המשפט האלמותי, את הפולקלור האמריקאי־העולמי שמישהו אחר טבע. לא ייתכן שלנצח ייזכר אולדרין כמי שדרך שני על הירח. השני, ההוא, זה שהיה עם החשוב יותר.
יש לי תחושה שאולדרין לא ישב בבית ומלמל במרמור איך ארמסטרונג גנב לו את הרעם בטיול ההוא ב־69׳. ארמסטרונג היה המפקד, וחיילים אמריקאים לא נוטים להשאיר תסריטים ליד הגורל. את שמו של אולדרין גם מכירים. לעזאזל, הוא בכלל ״באז שנות אור״ - האיש קיבל דמות אדירה על שמו בסרט של דיסני! תאכל אבק, ארמסטרונג, לאולדרין יש את אחת הבובות הכי נמכרות בהיסטוריה של הצעצועים!
סיפורו של אולדרין הוא דווקא סיפור הצלחה בכל הקשור להנצחה אל מול דמות ראשית ודומיננטית שמצילה על הביוגרפיה וההישגים של אחרים שעשו את אותו הדבר, פשוט בשקט. נכון, אפשר לדרוך על הירח בפעם הראשונה רק פעם אחת, אבל כשבוחנים את ההיסטוריה מוצאים אינסוף סיפורים על אנשים שעשו דברים אדירים והזיכרון הקולקטיבי העלוב שלנו עם הקיבולת המצומצמת הזו שלו, בוחר את הדמויות עם הסיפור המוצלח ביותר וזורק לפח ההיסטוריה את השאר.
פעם בשבועיים אני מגיעה לבית אביחי בירושלים לסדרת מפגשים שמספרים עליהם - על אלה שעשו את זה בגדול ואנחנו לא זוכרים אותם אפילו בקטן. על חביבה רייק, שצנחה ונתפסה ועונתה ונרצחה, וחוץ מתושבי להבות חביבה כמעט אף אחד לא מכיר את סיפורה. מי אמר חנה סנש? על עדה סרני שהפכה את אירופה כדי להביא לכאן ״עקורים״ ולא קיבלה קיבוץ על שמה כמו בעלה.
הסיפור שלהן ושל הגיבורים הנשכחים האחרים הוא ללא ספק פחות סקסי מזה של האסטרונאוט השני שדרך על הירח, אבל הוא מעניין לא פחות ויש לו מסר: אי אפשר לזכור את כולם, אבל בעזרת גוגל אפשר למצוא סיפורים שתסריטאים הוליוודיים לא היו מצליחים להמציא.
הפילוסופים יגידו שכולנו משנים את העולם כל יום, כל דקה בעצם קיומנו. משק כנפי פרפר וגו׳. סדרת המפגשים הזאת גורמת לי לחשוב באופן כמעט אובססיבי איך ההיסטוריה שלנו נכתבת בכל יום על ידי מישהו שבוחר נרטיב אחד ומתעלם מכל השאר. מי החליט שדווקא אלה יכתבו את ההיסטוריה ומי שמם בכלל לבחור את אלה שייכתבו לחיי נצח?
כמה טיפים
עכשיו, אתם לא אנשים של אגו, אני יודעת. אתם פועלים כדי לקבל את תחושת הסיפוק שבעזרה לאנושות. התהילה וההכרה לא מעניינות אתכם. אם מישהו עושה את אותו הדבר במקום אחר, זה לא פוגע כהוא זה בעבודה שלכם ובמוטיבציה להמשיך במאבק. להפך - ככל שיותר אנשים יובילו מהלכים, כך גובר הסיכוי שהמטרה תושג. הידד! אתם קדושים. אבל נניח לרגע שאתם לא כאלה - איך בכל זאת תוכלו למצב את עצמכם כגיבורים נזכרים?
שם טוב - תמיד התחלה טובה. אם קוראים לך משה כהן אתה צריך חתיכת כריזמה ורקורד כדי לעלות במדד ה״נזכרות״. אם קוראים לך סידהרתא שמינצפאפן אף על פי שגדלת בחיפה - סיכוייך טובים יותר להינעץ בתודעה. אפרופו דברים שדווקא עדיף שיישכחו: שמות שניים. אלוהים יודע כמה חרא אוכלים מי שההורים שלהם ביקשו להנציח קרובי משפחה עם שמות עתיקים. אני הילה חיה קורח, דרך אגב. תודה, הורים.
עדיף להיראות טוב, לפי המוסכמות החברתיות כמובן. אם אין לכם את האקס פקטור הזה, כדאי להתארגן על סממן חיצוני משמעותי אחר - רטייה, יד קטועה וכתם על המצח הוכיחו את עצמם בעבר. לא בטוחה עד כמה מומלץ לפגוע בעצמכם לטובת העניין, אבל זה כבר עסק שלכם.אם את אישה - עדיף שלא ילוו אותך שערוריות גדולות מדי. ההפך הוא הנכון אם אתה גבר.
מעשים משמעותיים הם תמיד עניין מרכזי במורשת שאנחנו משאירים מאחור, אבל אם הם מלווים בסיפור אישי קורע לב, כזה שמציג איך כנגד כל הסיכויים הצלחתם לעלות ולשנות - אתם על האוטוסטרדה של היכל התהילה. פה לא מעריכים שחצנות. תמיד עדיף להישאר ג׳ני מהבלוק.אלו הרשמים שהצלחתי לאסוף עד כה. מבטיחה לחזור עם טיפים נוספים אחרי המפגשים הבאים.
ואחרי כל אלה חייבת להישאל השאלה: האם זה באמת משנה? אם לא זוכרים את חביבה רייק כפי שזוכרים את חנה סנש, זה אומר שגבורתה הייתה פחותה מזו של האחרונה? האם העובדה שילדים בבית הספר היסודי לא מהללים את מעשיה גוזלת ממנה ומאיתנו את מה שעשתה עבורנו? בעולם של תוכניות ריאליטי התשובה היא כמובן ״כן״. בעולם האמיתי, אם אתה עושה משהו רק כדי שיזכרו אותך ולא בגלל משהו גדול יותר, ימי התהילה שלך עתידים להישרף די מהר.
תודה לכם, גיבורים נשכחים. תודה לך, אינטרנט, על שאתה עוזר לנו לזכור.