ולריה.

אני יושבת בחדר הכתיבה שאלתרתי לעצמי. בין הממ"ד לקיר השירותים תליתי מחיצת צדפים, לא רומנטית בכלל, שמרעישה בכל פעם כשנכנסת רוח מהחלון. את השולחן הביא לי פרוספר מהמכולת. שולחן מתנדנד. אפילו תושייה למצוא אבן ליישר אין לי. הגשם פסק ורוח קרה מרעידה לי את כל הגוף. האור קטן מאוד - מנורת לילה מתנדנדת מאירה לי בפס דק את הדף. להיות סופרת רציתי. סופרת אמיתית, עם כל האביזרים הנלווים: שולחן כתיבה, מנורה טובה ועט נובע אמיתי, לא החיקויים שמוכרים כאן.
אבל את סופרת אמיתית.

בתשעה־עשר בנובמבר היה רשום לך "סיפורים מן הפרובנס" בבית אריאלה, באותיות קיריליות שמנסות לפרוץ מהדף.מבשדרות הספר שלך עדיין לא הופיע, ורק בתל אביב מצאתי אותו. שלוש דקות מרגע שנכנסתי לחנות והוא כבר היה אצלי. המוכרת שלא חשדה בדבר חייכה אלי, ולי כבר לא היה אכפת. ישבתי על ספסל. השעה הייתה רק שלוש והיה לי מספיק זמן לקרוא. קראתי וקראתי, ולא יכולתי להפסיק. רוסיה הצטיירה לי אחרת משדרות, גדולה מאוד, מושלגת וקרה שרכבות חוצות אותה ללא הרף. את הספר הקדשת לצ'כוב: ש"נתן לי להסתכל על אירועים גדולים מגובה קטן".
זאת שדרות. עיר שהגובה בה קטן. עיר דקה. הליכה מהירה מסתיימת אחרי רבע שעה. תורים ארוכים ללשכה. העיר גדלה ונמתחת אבל עדיין, בגרעין, כולם מכירים את כולם. הערב לכבודך עלה 50 שקלים. שילמתי לשומר וכל הזמן מיששתי את היומן שלך דרך התיק. השומר שאל, "מאיפה את?" ופחדתי שאולי הוא חושד במשהו. 
ואז ראיתי אותך - זה היה רגע מוזר מאוד. מאותם רגעים שפוגשים מפורסמים ברחוב, והם, לאחר שחלקו איתנו מסך ערב־ערב, נחפזים לדרכם במשקפיים אטומים. את עמדת ליד הכיסא המכובד שלך, ועלעלת בספר. הסתכלתי עלייך. גבוהה מאוד. מרוחקת מאוד. ופתאום אמרתי בקול: אני משדרות. לא הרמת את הראש אבל הצוואר נדרך. השומר ביקש שאפתח את התיק. הוא איבד את סבלנותו - כבר נוצר תור - ואז צעקתי, לא יודעת מאיפה: רוסייה אחת. תוך רגע הגיע מישהו גדול ודחף אותי משם. הרגשתי את הצריבה המוכרת בעיניים, ובלי לבקש בחזרה את הכסף שלי, התחלתי לצעוד. הייתה רוח רעה בחוץ, אבל אני הלכתי עד לבן יהודה ומשם לים. היו לי רעיונות לנקמה. חשבתי להיכנס לחנויות ספרים ולגנוב את כל הספרים שלך. להטביע אותם, שלא יישאר להם זכר. חזרתי הביתה.
למה אני כותבת לך? ומה אני יכולה לספר על עצמי? שאני רוצה להיות סופרת? שכתבתי כמה סיפורים? שתיבת המכתבים מלאה במכתבי "לא" של הוצאות לאור? מיכה אומר לי, "תוציאי לך את השטויות מהראש. את צריכה לעזור לנו. עכשיו כשאין כסף לתרופות של אמא". מיכה. כל כך אוהב לגנוב, שהלך ונרשם לקורס פורצים של משרד העבודה. כמובן שהיה צריך להמציא תעודת יושר, אבל אז עוד היה נקי. הוא עבר את הקורס בהצלחה, אבל הזרם החוקי חלש. כמה כבר אנשים שוכחים מפתחות באוטו? לכמה אנשים פה יש כספת? ומה בכלל יש לשמור בכספת - תמונות נדירות ממרוקו? אישור על דמי אבטלה? מכתב המלצה מהמלך חסן? אחר כך מיכה הכניס אותי לעניינים. הוא ידע שאני מטפסת היטב וסוחבת ספרים. תמיד ידע.  
אני זוכרת, ולריה, איך התחיל הכל. אתם הגעתם. באותו יום הייתה הפגנה גדולה. ראש העיר הקריא מהדף שלו דרישה לפזר את העולים בערים גדולות ומפותחות. לא ב"שדרות מוכת האבטלה והעוני". היו כאן הרבה פוליטיקאים, עם המכוניות והכל, שהתחילו ב"סופו של יום" וסיימו ב"אני תקווה". הם לא אהבו את הנאום של ראש העיר. באותו ערב מיכה ואמא התווכחו בשקט. ישבתי בחדר וצותתי בכתב. נהיה לי הרגל משוגע: להעתיק שיחות שלמות של אנשים, במהירות, עד שהיד משתתקת.
אמא אמרה: "לפחות תנסה את העבודה החדשה".
מיכה אמר (כתבתי: "ופלט את העשן מנחיריו"): "אין למה ללכת, אין עבודה".
אמא נאנחה (כתבתי: ופקקה את אצבעותיה) כמו תמיד כשאין לה מה לומר: "כבר אין לי כוח. תעשה מה שאתה רוצה, רק תשיג לי עוד מריחואנה".
מאז זה החל להתגלגל. 
מיכה ושי וזאנה התחילו לפרוץ לבתים של הרוסים. הם לא מצאו שם הרבה דברים "רק בובות ופודלים יש לרוסים האלו", אמר שי.  לילה אחד מיכה החליט שהוא צריך אותי. אני סירבתי ומיכה גיחך, "לסחוב ספרים יותר טוב?", והוסיף, "כדאי לך, היא סופרת", ולא הסכים לגלות לי מאיפה הוא יודע. גם שי הבטיח, "זאת עבודה נקייה. המשפחה נסעה לכמה ימים".
יצאנו בשקט. היו לילות שבהם אמא לא נרדמה מהכאבים ודווקא באותו הלילה היא ישנה היטב. הגענו לבניין שלך. שיכון מכוער שעתיד לראות אותי הרבה. חלונות ליוו אותי בעיניהם כשטיפסתי על המרזב. בקלילות ניתרתי למרפסת. זה היה כל כך קל, שקצת התאכזבתי. נכנסתי. שי צדק, ריח טחוב של בית שלא התאוורר כמה ימים עמד באוויר. הייתי צריכה לפתוח את הדלת מבפנים, אבל לפני זה עוד התחשק לי לראות את הבית. היו שם שני חדרי שינה, מרוהטים במינימליות. מהמטבח נמשך עוד חדר, וגיליתי שזה חדר הכתיבה שלך. הייתה שם מנורה יפה וגדולה שעדיין דלקה והאירה על שולחן מעץ עבה וסדוק. דווקא הכיסא היה מאכזב: סתם כיסא מטבח מפלסטיק.
הייתה שם ערימת דפים, וספר בעל כריכה חומה השתרע במלוא כובדו. למטה מיכה איבד את הסבלנות ושרק. לקחתי במהירות את הספר, כיביתי את המנורה ויצאתי מהדלת הראשית. "אין כלום", אמרתי להם, והם כעסו והניחו לי לחזור לבד הביתה.
הספר שסחבתי התגלה כיומן. הוא נכתב ברוסית. מיכה צחק, "מה חשבת שזה יהיה, בעברית?".
הוא סידר לי את מישה. נער גבוה, ששתי עיניו - אגמים צרים - מרוחקות זו מזו.  מישה לא מדבר הרבה. יש לו שפתיים מהודקות מאוד, וכשהוא מחייך, הן מופשלות בקמצנות.
עכשיו, ולריה, אני עם היומן שלך. השולחן מתנדנד וסוגר לי על כף הרגל. אני משאירה את כף הרגל, לקבל את הכאב, כסוג של עונש. על השולחן שלי שני יומנים. ביומן אחד: פגישות ספרותיות. ערב התרמה לחולי סרטן. תור לביטוח לאומי ולוח זמנים של אולפן. בשני: ימים נמתחים, שעות ריקות. מכתבי דחייה. תור לאמא פוצע לעתים את הלבן הקר של הדף.  
בבת אחת, מאז שלקחתי את היומן, ראיתי אותך בכל מקום. ידעתי שזאת את. גם בטלוויזיה ראיתי אותך,  מתוחה מאוד, אצבעות נשלחות לקופסת סיגריות עלומה וחוזרות ריקות. המראיין דיבר על הגשר התרבותי. את דיברת על הקשיים, על ההתעקשות להמשיך לכתוב. מיכה זרק לי, "עוד רגע נדבק לך הפרצוף למסך", אני התאדשתי ואמא הציעה: "למה שלא תלכי אליה? היא סופרת רצינית. תעשי משהו עם עצמך ותפסיקי כבר לגנוב ספרים". התעלמתי מהם. המראיין שאל על המשפחה. את סירבת, "ילדים שלי ובעל שלי בחוץ". 
ישבנו פעם, מישה ואני, והקראתי לו את "העץ של סבא". מישה לא הפשיל את שפתיו אפילו פעם אחת, לבסוף שאל, "למה את לא הולכת אליה כמו בן אדם נורמלית?" - רק בנורמלית נשמע המבטא שלו. הוא  אפילו הציע להצטרף אלי כדי לשבור את הקרח הרוסי למרות שהדבר האחרון שאפשר לומר על מישה זה שהוא שובר קרח, מכל סוג שהוא.
באמת למה?
כי למעין בן חיים לא קורה שום דבר. צריך לגנוב ולשקר כדי שהמציאות תזיז את עצמה. תחת כבד יש למציאות כאן ולמי במצב של היום - שהוא תמיד אותו מצב - יש כוח וזמן לסיפורים?
הייתי, ולריה, רוצה להתיישב לידך. לחלוק איתך את אותו המדף. גם השמות משתפים פעולה: בליצקי. בן חיים. נשב, נשתלט על כל המדף בספרייה. נשגע את א"ב יהושע. נדחף את ריצ'ארד באך. נחבק את בורחס. נאמץ את האחיות ברונטה משני צדדינו.  אבל עד שזה יקרה אמשיך להתחבא לך מתחת לבניין. לגנוב מכתבים. לעקוב אחרייך. ומה אם את יודעת? ומה אם הראש היה נכנע אז לצוואר? ומה אם היית חושדת שאני זו שגנבה לך את הפודל? אחר כך מיכה החזיר לך אותו ואמר בהדגשה כמו שביקשתי: מיכה בן חיים. שהשם שלנו כבר יהדהד בך.
אמשיך ללמוד רוסית עם מישה.
יהיו הזדמנויות, אני יודעת. אבי פרץ, מנהל מגמת ספרות, הבטיח לי שנארגן ערב סופרים צעירים.
"העץ של סבא" שלי יפורסם, אולי. יום אחד תציץ מהתיבה מעטפה שכולה כן. האם אשלח לך את המכתב? אינני יודעת. ממכתב סליחה תשכחי.
התמכרתי אלייך. לשיטוטים אחרייך. לתיבת המכתבים שלך. האם זאת הערצה? אולי זאת הדרך לשמור אותי מהרצונות שלי. אני מרגישה את עינייך נעוצות בי. מחר, ולריה, אשב לכתוב. אמא תכאב ומיכה יפרוץ, ואני אשב בחדרון שלי, שרוח חמה תנשב בו.
היומן שלך יהיה פתוח בתאריך של היום, אחד־עשר במרץ, ואנסה לתאם איתך, כרגיל. השולחן יתנדנד ויכאיב לרגלי, אבל אקבל את הכאב בברכה.