מנדלה של פלסטין: תרחיש האימים של יורש אבו-מאזן צובר תאוצה

לאחרונה ביקשה פדווא, רעייתו הנמרצת של מרואן ברגותי היושב בכלא בישראל, לבקר בעזה. אף שלא אמרה זאת במפורש, מטרת בקשתה הייתה לבדוק את הלכי הרוח ברצועה לקראת התמודדותו של בעלה על תפקיד נשיא פלסטין לאחר סיום שלטונו של אבו מאזן. צה"ל דחה את בקשתה. ישראל אינה רוצה לסייע למסע הבחירות של ברגותי.

ברגותי הוא נכון להיום היחיד מבין הבכירים בפת"ח ובאש"ף שהיה לו העוז להודיע רשמית על כוונתו לרוץ לתפקיד. ברגותי היה מתומכי הסכם אוסלו, והמנהיג הכריזמטי של התנזים וגדודי השהידים של אל־אקצה בתקופת האינתיפאדה השנייה. ב־2001 הוא נעצר, וב־2004 גזר עליו בית המשפט המחוזי בתל אביב (עצם קיום משפטו בבית משפט אזרחי ולא צבאי בגדה, היה צעד חריג ונדיר) חמישה עונשים מצטברים של מאסר עולם בגין רצח חמישה ישראלים. למרות ישיבתו בכלא, ואולי בשל כך, הוא עדיין נחשב לאחד המנהיגים החשובים והאהודים של התנועה הלאומית הפלסטינית.

עד לפני כשנה הס היה מלדבר ברשות על יורשו של אבו מאזן. עיתונאים שהעזו לרמוז על כך מצאו עצמם מוזמנים לחקירה באחד מחמשת מנגנוני הביטחון של הרשות. אך באפריל 2015 היה זה אבו מאזן בעצמו שהציף את הנושא בפומבי כשהודיע על כוונתו לפרוש. מאז הפך הדיון בנושא מלחישות לשיח שמעסיק את ההנהגה ואת הציבור הפלסטיני. אבו מאזן כבר בן 82. הוא מעשן סדרתי, עד שלוש חפיסות ליום. בריאותו רופפת. הוא אומנם חדל לדבר על פרישה מרצון, אך זה יכול גם לקרות מסיבה זו או אחרת בכל רגע.

יש כמה מועמדים להחליפו. חלקם מועמדים מטעם עצמם ואחרים כראשי מחנות וסיעות. עמם נמנים סיעת אבו מאזן (ראש המודיעין מג'ד פרג'), ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן (המתגורר מחוץ לשטחים) ועוד כמה. אך מועמדותו של ברגותי היא שצוברת תאוצה. סאיב עריקאת, האחראי ברשות לניהול המו"מ עם ישראל (בעצם לאי מו"מ), כבר הודיע שיתמוך בברגותי, וכך גם דחלאן.

פדווא ברגותי ואחרים מדברים כיום על בעלה במושגים של "נלסון מנדלה הפלסטיני". אם וכאשר אבו מאזן יפרוש או ילך לעולמו וברגותי יתמנה או ייבחר - בפלסטין לא נערכו בחירות מאז 2005 - הוא יהיה נשיא שיושב בכלא. בדיוק כמו מנדלה, המנהיג הבלתי מעורער של הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC) בתקופת משטר האפרטהייד הלבן בדרום אפריקה, שנמק בכלאו 27 שנים.

התרחיש שברגותי יהיה יורשו של אבו מאזן אינו דמיוני והוא מדיר שינה מעיני ראשי מערכת הביטחון. ברור לראש הממשלה בנימין נתניהו וגם לשר הביטחון משה יעלון, כי יהיה קשה להתמודד מבחינה מדינית והסברתית עם מצב כזה. הלחץ הבינלאומי לשחרורו יהיה כבד, ונתניהו ויעלון ימצאו עצמם לכודים. מול הלחץ הבינלאומי יופעלו נגדם וקטורים כבדים לא פחות, ואולי מאיימים אף יותר, של הימין הישראלי, שלא לשחרר את המנהיג שיש לו "דם על הידיים".

השבוע קיבלנו תזכורת על הקשיים שצפויים לנתניהו ויעלון מצד שריהם אם ינסו לסטות ולו במילימטר מהפרטיטורה הימנית. "הארץ" פרסם כי אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ואלוף יואב (פולי) מרדכי, מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), ניהלו בידיעת הרמטכ"ל גדי איזנקוט ובאישור נתניהו ויעלון שיחות עם מפקדים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים, על האפשרות להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני 2002. קרי שיריחו ורמאללה יוחזרו לשליטה פלסטינית כמעט מלאה, מדינית וביטחונית.

מפגשים בין אלופים וקצינים בכירים לבין מפקדים פלסטיניים הם עניין שבשגרה. למרות המתיחות, מנגנוני הביטחון ממשיכים לתאם עם השב"כ וצה"ל ומסייעים למנוע את הגברת הפיגועים. מנגנונים אלה סיכלו כבר עשרות ניסיונות של בודדים או יוזמות של חמאס לצאת ולבצע פיגועים. בשנה האחרונה נערכו 80 מפגשים ברמת מפקדי חטיבות (אלופי משנה), וכ־60 מפגשים לתיאום ביטחוני פרטני. חלק מהסיכולים היו בעקבות מידע שהועבר מהשב"כ, וחלק היה ביוזמת מנגנוני הביטחון. כך לדוגמה, מעצר פלסטינים שפרסמו בפייסבוק או בטוויטר על כוונותיהם לפגע נגד ישראל.

אך עצם הפרסום על הדיונים לחזור לסטטוס קוו שלפני מבצע חומת מגן ב־2002, עורר מרבצם את מי שמינו עצמם לשומרי הסף של הימין. השרים אלקין ובנט מיהרו להגיב כי מגעים כאלה היו מאחורי גבו של הקבינט ולא יאפשרו בעצם שום מהלך מדיני.

התנחלויות על הכוונת

האי־ודאות באשר לעתיד ההנהגה הפלסטינית מתפתחת על רקע שגרת הטרור. האלימות גבתה בחצי השנה האחרונה את חייהם של 34 ישראלים ו־188 פלסטינים (139 מחבלים ועוד 24 שנהרגו בהפרות סדר בגדה ו־25 בגבול הרצועה) ב־208 פיגועים (147 בגדה ו־61 בישראל).

בין הגדה לעזה יש ויכוח על השם הרשמי שיש להעניק למה שקורה בשטח. בחמאס מדברים על אינתיפאדה שלישית, שם המבטא גם משאלת לב: חמאס חותר להשתלט על גל הטרור ולהסיט אותו לעימות מזוין. לעומת זאת, בגדה וברשות מגדירים את האירועים "הבה" (התפרצות). בכל מקרה, גם בישראל וגם בפלסטין מסכימים כי בשלב זה מדובר עדיין - והדגש הוא על עדיין - בהתקוממות עממית, גם אם נרשמת עלייה קלה בשימוש בנשק חם. יש גם הכרה בקרב המומחים בישראל (בניגוד לרטוריקה של השרים) כי הרשות (בניגוד לכלי התקשורת של חמאס, שחלקם נסגרו השבוע בידי צה"ל אך עלו במהרה בערוצי שידור חלופיים) אינה ממש מסיתה לאלימות, אף שהיא אינה בלתי מרוצה ממנה.

לכאורה, הדיון על הגדרת האלימות הוא סמנטי. אך הוא מעיד בעצם על הרצונות המנוגדים של השחקנים המעורבים. חמאס חותר לארגן מאבק מזוין בגדה בלי שיגלוש לעזה, בעוד הרשות רוצה להביא לסוף הכיבוש דרך מאבק עממי, בלי שהיא תתפרק או תפורק במהלך צבאי מצד ישראל. גם תנועת פת"ח, אבן הראשה של אש"ף, תומכת במאבק העממי תוך רצון לשמור על יציבותה של הרשות.

הציבור הפלסטיני בגדה, עד כמה שאפשר להעריך את הלכי הרוח שלו - ואת זה מנסה לעשות מחלקת המחקר של מינהלת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) - מעוניין בסיום שלטון הכיבוש הישראלי בלי שיתערער מרקם חייו.

בצד המאבק העממי הרשות ממשיכה במהלכיה המדיניים, שמטרתם לאתגר את ממשלת ישראל ולהציגה, ובצדק, כמי שאינה מעוניינת במו"מ רציני וכל תכליתה להרוויח זמן.

הרשות עושה כל מאמץ לבנאם את הסכסוך. היא מרכזת את מאמציה בכמה מהלכים מרכזיים, אף שאין לה ציפיות שיצליחו. האחד הוא קידום תיקי תביעה על פשעי מלחמה שיוגשו לבית הדין הבינלאומי בהאג. מהלך נוסף הוא כינוסה בקיץ של ועידת שלום בינלאומית, כפי שיוזמת צרפת, ששליח שלה ביקר השבוע בירושלים וברמאללה. צעד נוסף מיועד לקדם החלטות של מועצת הביטחון שיקראו להקמת מדינה פלסטינית. כל המהלכים האלה מעוררים דאגה בירושלים, אך הדבר שמפניו חוששת ממשלת נתניהו במיוחד הוא רעיון חדש ומבריק שהגה עריקאת.

עריקאת נתפס במערכת הביטחון כמי שמוביל את הקו המתריס ביותר נגד ישראל, כמי שיוזם החלטות על הקצה. כעת הוא מארגן פנייה של הרשות למועצת הביטחון בדרישה שתקבל החלטה לא נגד הכיבוש ולא בעד הקמת מדינה פלסטינית - אלא נגד ההתנחלויות. מכיוון שיש הסכמה בינלאומית גורפת ומאות החלטות תקדימיות בכל פורום אפשרי שההתנחלויות אינן חוקיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי, הסיכוי שמועצת הביטחון תאמץ החלטה כזו הוא גדול.

אם אכן תוגש ההצעה, ממשלת נתניהו חוששת מאוד שארה"ב, שגם היא מגדירה את ההתנחלויות כלא חוקיות, תימנע הפעם מהצבעה או אולי גרוע מכך - תצטרף אליה. בכל מקרה, קיים סיכוי סביר כי ארה"ב לא תטיל וטו או תאיים בהטלתו כפי שעשתה בעבר. והחלטה של מועצת הביטחון, יודעים גם אלקין ובנט, היא כבר לא משחק ילדים. היא כבר לא או"ם־שמום.

המצוקה של חמאס

התיאום הביטחוני ושיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לצה"ל, לשב"כ ולמתפ"ש, הוא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הממשלה, שמאפשרים לה "לנהל" את הסכסוך. הכלים האחרים הם בעיקר כלכליים. במערכת הביטחון מגדירים אותם במושגים של "גורמים מרסני טרור".

בגדה גרים כ־2.7 מיליון פלסטינים ועוד 300 מאות אלף חיים במזרח ירושלים. כ־160 אלף פלסטינים מועסקים בידי הרשות בתפקידי מינהל, פקידות, חינוך, רפואה ועוד. כ־30 אלף משרתים במנגנוני הביטחון. כ־60 אלף פלסטינים עובדים בהיתרים בישראל. מערכת הביטחון ממליצה להגדיל את מספרם. כמספר הזה, וזו הערכה בלבד, הם שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) או עובדים בהתנחלויות שאינם זקוקים להיתרים, אלא רק לאישור כניסה של רכזי הביטחון.

התלות של כלכלת הגדה בישראל מוחלטת. כל אספקת החשמל והמים מקורה בישראל. כל חודש מעבירה ישראל לרשות החזרי מס שנגבים מהפלסטינים בסך כ־655 מיליון שקל, המהווים כ־50% מתקציבה הכולל של הרשות (440 מיליון שקל נוספים מקורם בגבייה מקומית של מסים, וכ־240 מיליון שקל מתרומות בינלאומיות). התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש בשנה הוא כ־2,400 דולר לעומת כ־40 אלף דולר לנפש בישראל.

בוודאי שבהשוואה לעזה, מצבה של הגדה מצוין. המצוקה ברצועה בלתי נתפסת. בעשור האחרון, מאז ההתנתקות, גדלה אוכלוסייתה ב־600 אלף ל־1.8 מיליון איש. שטח הרצועה 365 קמ"ר וצפיפות האוכלוסין, 4,822 לקמ"ר, היא הגבוהה בעולם. לפי דוח של האו"ם, בתוך ארבע שנים מספר התושבים יגיע ל־2.3 מיליון.

כ־500 עזתים טבעו בשנים האחרונות כשניסו להפליג בסירות דיג קטנות ולהגיע לחוף מבטחים ים תיכוני. על רקע המצוקה והדיכאון, יש עלייה במספר המתאבדים או אירועים של רצח במשפחה. שיעור האבטלה בקרב הצעירים מגיע ל־60%. כ־90% מהמים בעזה אינם ראויים לשתייה. שאיבת יתר של מי תהום, זיהומם וחדירת מי ים לאקוויפר גורמים לכך שהמים בעזה כה מלוחים, עד שמבקרים זרים מצחצחים את השיניים במים מינרליים. ישראל מספקת מחצית מהחשמל של עזה, אך זה לא מספיק. יש מחסור של 50% בחשמל, והרצועה סובלת מהפסקות חשמל שעות על גבי שעות.

האחריות לסבלם של תושבי הרצועה מוטלת בראש ובראשונה על חמאס, שבמקום להשקיע בתשתיות ובהקלת המצוקה ממשיך להתחמש, לייצר רקטות ולחפור מנהרות. אחת הסיבות לכך היא שבשנה האחרונה התחזק מעמדה של הזרוע הצבאית, שמונהגת בידי פיקוד משולש של יחיא סנוואר (מעין שר ההגנה), מרואן עיסא ומוחמד דף ("הרמטכ"ל"), על חשבון ההנהגה המדינית בעזה בראשות אסמעיל הנייה ובחו"ל בראשות חאלד משעל.

מי מפריע לחמאס לבנות מתקן להתפלת מים? ישראל כבר הודיעה כי תסכים לספק גז לרצועה. ישראל גם מנסה לאפשר לסטודנטים מעזה לצאת ללימודים לכל מדינה שתסכים לקלוט אותם. עד כה יצאו דרך הגדה לירדן כ־250 סטודנטים. המצוקה בעזה גברה עוד יותר בעקבות צוק איתן בקיץ 2014. כ־130 אלף בתים נהרסו או ניזוקו. הקהילה הבינלאומית הבטיחה לתרום כ־5 מיליארד דולר לשיקום, אך עד כה נתרמו כמיליארד וחצי בלבד, יותר ממחציתם הגיעו מקטאר והשאר מסעודיה, מדינות המפרץ, האיחוד האירופי ועוד.

הכסף עובר דרך הרשות. כדי לפקח שחמאס לא ישתלט על אספקת הציוד והחומרים, יזם המתפ"ש מערך ממוחשב ומקוון להעברת מלט, ברזל וחומרי בנייה אחרים. שרתיו, כמה סמלי, נמצאים באוסלו. הרשות הפלסטינית והאו"ם אישרו את התוכנית הממוחשבת, והדבר ממחיש עד כמה בעצם ישראל שולטת בנעשה ברצועה.

ישראל העניקה רישיונות לכמאה ספקים בעזה, הרשאים לקבל ולאחסן את חומרי הבנייה לשיקום. המלאים שלהם נמצאים בפיקוח אונליין מתמיד של ישראל. כל מי שרוכש מהם את החומרים נרשם גם הוא במחשב. וכך יש לישראל תיעוד על כל שק מלט או קילוגרם של חצץ או ברזל שנכנס לעזה, ועל השימוש שנעשה בו. כמאה פקחים - 20 מהם זרים והשאר עזתים - מבקרים באתרי הבנייה ובודקים שאכן החומרים משמשים לייעודם. הפקחים הם מהאנשים השנואים ביותר בעזה. כל מבנה שמשוקם או נבנה מחדש מצולם ומועבר למאגר המידע. ישראל אינה מאשרת לאנשי חמאס מובהקים לקבל חומרי בנייה, והיא גם דחתה בקשות לשיקום מבנים בקרבת הגבול, לאחר שהתעורר חשד כי הם עלולים לשמש מסווה לבניית מנהרות. ספק שמנסה להונות רישיונו נשלל.

המאגר הממוחשב הוא נכס מידעני ומודיעיני חשוב ביותר. חמאס יודע זאת אך ידיו כבולות. בניגוד להיסטריה של פוליטיקאים תאבי רייטינג, בשל משטר הפיקוח הוא מתקשה לשים ידיו על מלט לבניית מנהרות. הוא רוכש במשורה את המלט בשוק השחור או מבריח כמויות קטנות מסיני. התוצאה היא שהמנהרות, שנחפרות ומחוזקות בעצים ושאליהן חודרים מי תהום, אינן מספיק יציבות ובחודשים האחרונים התמוטטו עשר מהן ו־14 חופרים ואנשי חמאס נהרגו.

חמאס מצוי במצוקה אסטרטגית. אין לו בעלי ברית בעולם הערבי (לא ערב הסעודית, לא קטאר ואפילו לא איראן), והוא מצוי בין שתי זרועות הצבת ההדוקות של ישראל ומצרים, שהורסת את מנהרות ההברחה שלו. חמאס מורתע. הוא אינו רוצה בעת הזאת בעימות. מאז צוק איתן אנשיו לא ירו אפילו קליע אחד לעבר ישראל.

הפלסטיני החדש

החודש נערך ערב מרגש לציון 75 שנים להולדתו של המשורר הפלסטיני הנפלא מחמוד דרוויש (שחי 20 ומשהו שנים בישראל). המשורר חיים גורי בן ה־93 נשא דברים באירוע. הוא סיפר כי לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים הוא נפגש עם סופרים ואנשי רוח. אלה אמרו לו: המודיעין שלכם נכשל בהבנת מצרים כי לא קרא את מה ששוררו משוררים וכתבו סופרים.

במתפ"ש מבינים זאת. מידע מודיעיני הוא חשוב, אך לא פחות חשוב, ואולי אף יותר, הוא להבין את "רוח הזמן". אנשיהם קוראים את מה שכותבים ברשתות החברתיות ונפגשים עם סוציולוגים, סוקרים ועיתונאים. התמונה שעולה מהשיחות היא כי בגדה וגם בעזה יש "פלסטיני חדש" - צעיר, משכיל, אך גם מובטל ומתוסכל מהיעדר עתיד ואופק אישי ולאומי. הוא בן לדור שחושש פחות מישראל מאשר הוריו. מבטו מופנה מערבה לעבר הדמוקרטיה, החברה והתרבות בישראל כדגם לחיקוי, ולא מזרחה או דרומה לעבר קהיר או דמשק. הצעיר החדש רוצה בשינוי. והוא גם רוצה בסיום הכיבוש.

שנים מדברים בישראל על ארגוני הטרור - בעבר אש"ף וכיום חיזבאללה או חמאס - במונחים של "זרוע צבאית" קיצונית ו"הנהגה מדינית" מתונה יחסית. האמת היא שזה תקף כיום לא פחות לישראל, אם כי בהיפוך תפקידים. בצה"ל ובשב"כ מבינים כי אין די בכל הגזרים הכלכליים שישראל מנסה להרעיף על הפלסטינים. בלי מהלך מדיני ופשרות, דינה של טקטיקת "ניהול הסכסוך" מבית מדרשם של נתניהו ויעלון להיכשל.

אוזניו של הדרג המדיני ערלות. הוא ממשיך להיות שבוי בקונספציה האידיאולוגית ובאמונה שהפלסטינים ישלימו עם הכיבוש. ממשלת ישראל מסרבת להבין כי זה פשוט נס שגל הטרור הנוכחי עד היום הוא נסבל. לא לעולם חוסן.