שופט תחתון

שניהם היו בני 43; שניהם היו שחורים שגדלו בבית עני ושעמלו קשה כדי להתרומם מחיי דלות ואפליה על רקע צבע ומוצא; שניהם בעלי אמונה דתית ורוחניות חזקה שהרוויחו את שמם הטוב ביושר ובעבודה קשה. קלרנס תומס הגיע לשימוע בסנאט עם מוניטין של מי שהעניק יחס הוגן ומכובד לנשים מימיו בקולג'. אניטה היל נחשבה בעיני מכריה כמי שמעדיפה להקשיב יותר מאשר לדבר. 

ב־1991 הייתה היל פרופ' למשפט באוניברסיטת אוקלהומה, והיא ישבה מול הסנאטורים נשואי הפנים בטריבונה מעליה, מול המיקרופונים ותחת זרקורי התקשורת ותיארה בפני חבורת גברים סקפטיים וציניים (אף אישה לא הייתה חברה בוועדה), בעלי דעות קדומות בתחום הטרדה מינית, בקול שקט וברוגע את גרסתה לסיפורו של הגבר שבמחיצתו עבדה שלוש שנים ונחשב בעיניה לידיד: התנכלות מינית מתמשכת כלפיה. 

היל הגיחה משומקום. אף אחד לא הסית אותה להעיד או הבטיח לה גמול על טרפוד מינויו של תומס. היא הייתה שם, חשופה לעיני כל, כדי לומר את האמת שלה. "אינני נוטה לדמיין ולהמציא דברים", אמרה. "זה לא משהו שהייתי מתנדבת לבוא ולהעיד עליו אלמלא הייתי בטוחה במאה אחוזים בצדקת טענותי". קלרנס תומס, שהתקשה לכבוש את זעמו, טען שלא אמר ולא עשה את הדברים שהיל ייחסה לו. הוא הקרין פגיעות וכבוד רמוס. 

לסנאטורים ולצופים בבית לא הייתה דרך קיצור קלה להחליט מי מהשניים דובר אמת. שניהם היו אנשים מרשימים לשיטתם. שום דבר בהתנהגותם לא הסגיר מה שאנחנו מצפים מעדי שקר; עווית בפניהם או מעידות מילוליות וסתירות עובדתיות. על ועדת הסנאט הוטלה משימה קשה: להפריד בין המוץ לבר, לבחור בין ריבוי הפרטים וטענותיה הנחרצות של היל נגד עוצמת הכחשותיו ונחישותו של תומס. כל זה היה נכון לספטמבר 1991. ב־23 באוקטובר 1991 הושבע קלרנס תומס לשופט ה־106 בבית המשפט העליון, משרה לכל חייו.

אחרי חצי יובל על כס השיפוט המכריע לעתים בנושאים החשובים ביותר באמריקה ושחלק ניכר מהמחלוקות הקיומיות והעקרוניות ביותר מובאות לשיקול דעתו והכרעתו, לא מרפה תומס מתחושת העוול, העלבון והביזיון שנגרמו לו לשיטתו, והוא נוקם ונוטר, לא שוכח ואינו סולח. בפורום שעיקר קיומו הוא חקר האמת ושמשפטנים רבים מגיעים אליו לשטוח בפניו מחלוקות עקרוניות, תומס הוא השופט השתקן ביותר בהרכב. אחרי יותר מעשר שנים שבהן לא שאל ולו שאלה אחת את מי שהעידו בפני בית המשפט והתבצר בשתיקה שלפעמים נתפסה כנרגנת וחנוקה מזעם על סביבתו, שאל תומס לפני שבועיים שאלה. זה היה רגע מפתיע ונס רפואי שאף אחד מהשופטים בהרכב, חלקם זקנים וחולים, לא צנח מת מדום לב. 

יותר משופטים אחרים הצדיק תומס את מינויו הפוליטי על ידי הנשיא בוש. הדמוקרטים והליברלים שהתנגדו למינויו על בסיס עקרוני - הם התקוממו על כך שבוש מצא שופט שחור בעל עמדות שמרניות בנושאים רבים ומגוונים כל כך בניגוד לשופטים אחרים מרקע דומה לזה של תומס - צדקו בתחושת הבטן שלהם. תומס היה בהרכב שלקח מאל גור את הנשיאות ונתן אותה לג'ורג' וו. כאשר התערב העליון פעמיים בנושא שלא היה מעניינו ולא אמור היה לדון בו כלל. אלמלא תומס וחבריו הייתה נראית ההיסטוריה אחרת לגמרי. 

תומס מתנהל בבדידות יחסית. ידידיו הטובים בבית המשפט הם הפקידים העובדים עבורו, שכלפיהם הוא מגלה יחס אוהד וחברי. לעבודה הוא מגיע בקורבט שלו, ממכוניות הספורט הקלאסיות באמריקה. הוא אוהד מושבע של מרוצי נסקאר, והוא מצא לעצמו נישה בהרכב. הייתה לו קרבה שיפוטית לאנטונין סקאליה שמת לפני חודשיים ובדרך כלל ניתן לסמוך על כך שהצבעתו תהיה השמרנית ביותר. תומס הוא אחד מאלה שנטייתם השיפוטית מסבירה את התעקשותו של הנשיא אובמה לאייש את כיסאו של סקאליה בשלהי הקדנציה שלו. בית המשפט העליון זקוק לתשעה שופטים ולא לשמונה. בית המשפט יכול לשרוד שופט שמרן נוסף כמו המועמד מריק גרלנד, אך לא מישהו מרמת החמיצות, הבעירה הפנימית היוקדת והשמרנות הקיצונית חסרת הפשרות של תומס. 

במהלך עדות מתישה פירטה אניטה היל באורח מרשים ואמין ביותר את טענותיה כלפי תומס. את הלחץ הכבד שהפעיל עליה ואת יחסו אליה במשרות שעבדה עבורו משנת 1981 עד 1983. בתרשומת של הוועדה נכתבו מילים כגון פין, שדיים, שְער ערווה, פורנו ואחרות, והן מתויקות בארכיון הסנאט. לסנאטורים ולצופים היה ברור שההבדל הדרמטי בגרסאות היל ותומס לגבי מה שקרה ביניהם, לא היה פער תיווך תרבותי בין תפיסות עולם והדגשים שונים או אי הבנה ופרשנות שגויה לכוונות שהובנו בטעות. אם אמרה היל אמת, וכך התרשמו רבים ששמעו אותה, הרי שחובת הסנאט הייתה להרחיק את תומס מבית המשפט העליון ללא היסוס. 

הפער ביניהם היה יותר מהסתייגותה של היל ממילים גסות וטעם רע בהתנהגותו של תומס כלפיה. אם תיאורה של היל את מעשיו של תומס היה אמת, הרי שתומס היה אשם בהטרדה מינית קשה ובעדות שקר בפני הוועדה. הסנאטור הרפובליקני אורין האץ' האשים את היל בשיתוף פעולה עם בעלי עניין לביצוע לינץ' בתומס. מכיוון שהשניים היו שחורים, קשה היה להאשים אותה באפליה או בגזענות. עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה תמכו בעדותה של היל, אישרו את דבריה והעידו על התנכלות מינית גם נגדם. עדים אחרים ניסו לגרוע מעדותה בהעלאת עובדות שעמדו בסתירה לדבריה. 

בראש הוועדה עמד הסנאטור ג'ו ביידן, ופליטות הפה המפורסמות שלו עבדו שעות נוספות והוסיפו לאווירה הסהרורית של השימוע. בסופו של דבר היה השימוע קרב גרסאות בנוסח "היא אמרה/הוא אמר". מסוג העימותים האישיים והמשפטיים שעל היושבים בדין להפעיל אינטואיציה אישית רבה, שיקול דעת ואומץ לב פוליטי מעבר לנדרש מהם בדרך כלל. 

עדותה של היל הייתה מנומסת ושקולה. היא ענתה על השאלות ללא תחושת מצור וציירה דיוקן מאלף ומפכח של קורבן להתנכלות מינית: היא תיארה את הפחדים, הבושה והעלבון שחשה ואת ההשלכות הרבות שהיו למצב על עבודתה. היא העידה על בריאותה ועל צמצום בחירות הקריירה שלה. מרמת הפירוט שהציגה ניכרו דברי אמת. היה קשה להאמין שהיל בדתה את הדברים מלבה או העידה על משהו שלא קרה לה. היא לא ציירה דיוקן של קורבן מיני. היא הייתה דוגמה חיה של קורבן כזה. 

מבוצר בנחישותו ובכעס על העלילה נגדו, נחשבה עדותו של תומס לא פחות נוקבת ואמינה, והכחשותיו גם הן לא היו מוטלות בספק. תומס העיד על תחושת ההלם, ההפתעה, הפגיעות והעצב שחש כאשר שמע לראשונה את טענותיה של היל. חילוקי הדעות ביניהם היו עמוקים. בין מספר הפעמים שהיל טענה שתומס הזמין אותה לצאת איתו לבין גרסתו שראה בה חברה לעבודה וכיצד ניסה לסייע לה בכל הזדמנות. "במהלך השבועיים האחרונים", אמר תומס, "איבדתי את אמונתי שאם אעשה כמיטב יכולתי הכל יעבור בשלום". 

הוא תיאר 105 ימי עינוי דין ופגיעה בשמו הטוב. "זה לא אמריקאי" אמר. "זה קפקאי וזה חייב להיגמר. מספיק זה מספיק. אין אף משרה המצדיקה את שעובר עלי. שום דבר שקרה בחיי לא היה כה משפיל. אשרו את המינוי שלי אם אתם רוצים. אל תאשרו אותו אם אינכם רוצים", אמר. "אבל לא אספק לכם את החבל לתלות אותי. אתם מחטטים בפינות האינטימיות ביותר בחיי, וכך הן יישארו - פרטיות". 

מניסוח דברי הפתיחה שלו ומהמרירות והחרון שנשבו מהם, חשדו שומעיו כי הוא מתכוון להסיר את מועמדותו. תומס היה נחוש לטהר את שמו אפילו במחיר אי מינויו לתפקיד, אך לא התנדב להוציא לוועדה את הערמונים מהאש. "אני מעדיף כדור מתנקש בראשי מהגיהינום הזה", אמר, "אבל אני מעדיף למות מאשר לסגת. אני מכחיש קטגורית כל אחת מההאשמות שעלו כאן נגדי. אני מבין שאינני יכול להתנער מההאשמות הללו, משום שהן משחקות לידי הסטריאוטיפ הנחות ביותר של גברים שחורים באמריקה". 

***

ב־1991 טרם שינו הממזרים את החוקים. אמריקה הייתה חברה שוביניסטית בכלל והפוליטיקה שלה בפרט. פוליטיקאים העסיקו מזכירות שלא ידעו להדפיס ולא מצאו את מכונת הצילום. אל תוך המציאות הנחותה הזאת נכנס ביל קלינטון ונתן משנה תוקף לאישיותו של הפוליטיקאי קל הדעת, הפוגעני, המחזר בנחישות אחרי נשים ומנצל את מעמדו הרם לסיפוק צרכיו המיניים. גרועה מכולם הייתה התקשורת. במקום לעשות את תפקידה ולחקור באופן עצמאי את גרסותיהם של היל ותומס, היא הסתפקה בלדווח בחיוך עקום את הפרטים הצהובים והמביכים שעלו מהשימוע בסנאט. 

זאת הייתה הזנחה פושעת שאפשרה את מינויו של תומס לשופט. ניתן היה למנוע את המינוי, אם היה למישהו אינטרס לחקור את האמת, כפי שנעשה שנים לאחר מכן. אף אחד לא ניסה לסתור את עדותו של תומס. אף אחד לא חיפש עדים חיצוניים שיאשרו את גרסתה של היל. 

אבל אפילו עדותו החזקה של תומס לא הצליחה למחוק את הרושם העז שהותירה עדותה בת שמונה השעות של היל. הרישום היה חזק מדי, ואת שסיפרה לא היה יכול להמציא תסריטאי מוכשר במשרה מלאה. היל העידה כי תומס "נהג לספר על סרטים פורנוגרפיים בהשתתפות נשים שקיימו יחסים עם חיות, סרטים על מין קבוצתי, אורגיות ואונס. הוא תיאר סרטים ובהם נשים עם חזה גדול וגברים עם אברי מין גדולים שהיו מעורבים בפעילויות מיניות שונות. במקרים מסוימים התרברב תומס במיומנותו המינית". 

אחד התיאורים שזכה לכיסוי הנרחב ביותר משום שהיה כה מוזר, היה המקרה שבו שאל תומס במשרד: "מי שם שערת ערווה על פחית הקולה שלי?". לאף אחד מהנוכחים לא הייתה תשובה, אבל כולם הבינו את גודל הפרובוקציה. תומס התייחס בנדיבות לגודלו של אבר המין שלו, היותו גדול מהרגיל, ועל ההנאה שסיפק לנשים שאיתן קיים יחסי מין אוראליים. היל זכרה שתומס נהג להזכיר את איבר המין של שחקן פורנו מסוים. ביידן שאל אותה לשמו. "לונג דונג סילבר", השיבה היל. היא הודתה שפעם אחת בלבד, בהחלטה לא רציונלית, יצאה עם תומס למסעדה. מה שהיה זכור לה בעיקר מאותה ארוחה היה הערה שתומס חזר עליה בהזדמנויות רבות: "אם תספרי למישהו על התנהגותי כלפייך, הקריירה שלי תיהרס". 

הסנאטורים, שוביניסטים שכמותם, התקשו להבין מדוע בחרה היל להמשיך לעבוד עם תומס למרות התנכלותו. מדוע לא נסה על נפשה. האידיאה הגברית המעוותת הזאת הוציאה מכליה את ג'ודית רזניק, פרופ' למשפטים: "הנה לכם הפרדיגמה של ההתנכלות המינית כולה בקייס אחד".    

בנובמבר 94', שלוש שנים אחרי מינויו של תומס, כתבו ג'יל אברמסון (לימים עורכת ה"ניו יורק טיימס") וג'יין מאייר, שתיהן תחקירניות ב"וול סטריט ז'ורנל" באותה עת, ספר בשם "צדק מוזר", ובו הציגו מידע חדש ועצמאי על פרשת תומס. היו בו ראיונות עם חבריו ללימודים מימי הקולג', שמהם עלה שהוא הרבה לתאר בפרטנות סרטי פורנו שבהם צפה וגרם אי נוחות לבני שיחו, ושקירות חדרו היו מכוסים בנערות אמצע של "פלייבוי". 

התברר שחלק מהמידע הזה היה בידי ביידן כבר בעת תהליך המינוי. ביידן סיפר כי היה יכול להציג את ההיבט הפורנוגרפי בעת החקירה, דבר שהיה מחסל את תומס. אבל הוא חשב שעדויות בדבר העדפותיו התרבותיות (כך כינה ביידן את האינסינואציות המיניות) של תומס היו בתחום הפרטיות של תומס והוא העדיף לגנוז אותן. לא היה ברור מדוע לא ראה ביידן את הקשר בין העדויות הללו לבין טענותיה של היל שעמדו במרכז הדיון. ללא מאמץ רב מצאו אברמסון ומאייר את חנות הפורנו שתומס היה לקוח קבוע שלה בכיכר דופונט בוושינגטון, "גרפיטי" שמה. שם שאל תומס סרטים בתחילת שנות ה־80. 

***

אם כל המידע הזה היה מגיע לידי הוועדה בעת ההצבעה ב־1991, לא היה נבחר תומס לעליון. גם כך הוא נדחק פנימה בקושי ברוב זעום של 52-48. סנאטורים רבים הודו כי הצביעו בניגוד לנטיית לבם מכיוון שלא היו להם די נתונים כדי להחליט. 

יום אחד ב־2010 חזרה היל, כעת מרצה למשפטים באוניברסיטת ברנדייס, לביתה והאזינה להודעות במשיבון. הודעה אחת נשמעה בעיניה כשדר מהחלל החיצון: "אניטה שלום. מדברת ג'יני תומס. עלה בדעתי שאחרי שנים כה רבות אולי תהיי מוכנה לעשות את המעשה הנכון ולהתנצל בפני בעלי השופט העליון קלרנס תומס, על מה שעוללת לו לפני 19 שנה. אני באמת חושבת שמגיעה לו התנצלות על דבר שלא עשה. אני מציעה לך לחשוב, להתפלל ולהחליט לעשות את הדבר הנכון". היל מסרה את הקלטת למשטרה. 

מי שהכירו מקרוב את תומס ואשתו וירג'יניה, העידו כי בני הזוג מעולם לא החלימו מעדותה של היל וכי תאוותם להסיר את הכתם בוערת בהם עד היום. היא אשתו השנייה. לבנה מבית דתי שלקחה סיכון חברתי גדול להרגיז את חבריה ומשפחתה כאשר נישאה לו. היא פעילה פוליטית במפלגת התה ויחד הם פעילים בכנסייה שבה הם חברים. וירג'יניה עמדה לצד בעלה במהלך השימוע. היא אסרה עליו לצפות בטלוויזיה. סוככה עליו מהעולם. היא בישרה לו על תוצאות ההצבעה בסנאט כאשר היה במקלחת. לאף אחד לא הייתה תשובה לשאלה מדוע ב־2010 דווקא התקשרה תומס? מי שהאזינו לקלטת התרשמו שתומס נשמעה שתויה. הנחת העבודה היא כי לא התייעצה עם בעלה לפני שהתקשרה.  

עבור עיתונאים, בעלי עניין ולא משוכנעים רבים, הייתה 2010 הזדמנות לעשות את שהזניחו ברשלנות בעת דיוני הוועדה. כעת השתכנעו רבים מהם באיחור טרגי, כי תומס היה אשם בדיוק במה שהיל אמרה עליו וכי הצליח להסתלק מזירת הפשע ללא פגע. למרות השנים הרבות שעברו והרקורד השיפוטי שלו, יישב תומס על הספסל כמה זמן שירצה וזה היה רלוונטי בהתחשב בעובדה שהוא, רעייתו ובני בריתם הפוליטיים, המשיכו לשרת את שולחיהם והיו נחושים להוכיח כי הם הקורבנות ולא אניטה היל. תומס המשיך לאחוז באמירה כי "מזמן נואשתי להגיע לחקר האמת ומזמן ויתרתי על רצוני לעשות כן". 

אם מה שנכתב עד עתה לא היה מקומם, מוזר ושגוי דיו, לאחרונה התבשרנו כי שער הערווה בקוקה־קולה של כבוד השופט היה של רעייתו וירג'יניה. מה טעם היה לאירוע הזה ומה היה ההומור שגרם להם - הקרובים מאוד זה לזה על פי עדויות רבות - להתגלגל מצחוק על השטיח בביתם, לא נדע. תומס סירב בעקשנות להתראיין במשך שנים רבות, ואת גרסתו מסרה רעייתו לשבועון "פיפל" ובה הפרטים המלאים והאינטימיים של חייהם תחת הרישום העז של עדותה של היל. הם שאבו את כוחם להתמודד מאמונתם הדתית ומצדקת דרכם. ב־2007 כתב תומס אוטוביוגרפיה ובה מסר את גרסתו. לא היה בה חדש. ב־2013 הופק סרט תיעודי אפקטיבי על אניטה היל הנקרא "אניטה". מי שנותר לו ספק לגביה, הסרט הסיר אותו. ב־16 באפריל תשודר ב־HBO גרסה דרמטית של פרשת היל־תומס בטלוויזיה בכיכוב קרי וושינגטון בתפקיד היל. 

בימים שבהם התנכלויות מיניות נדונות חדשות לבקרים וגברים מכל תחומי החיים נחשפים כחשודים ואשמים, יש דבר מה בלתי נסבל וקשה לעיכול בעובדה שאחד השופטים העליונים באמריקה, איש המעורב בניווטה של אומה ובמתן פרשנות לחוקתה, הוא ככל הנראה מתנכל מיני שחמק מדין צדק.