העבר, שתורגם לזיכרונות וקיבע בנו געגועים או רתיעה למה שהיה ולמה שהיינו בו ולא נשוב להיות לעולם, מביא גם סיפוק על שהצלחנו לצלוח אותו ושרדנו עוד תחנה בתחנות חיינו.

התקשורת מרבה לעסוק, באחרונה, בתחנת גלי צה"ל: מפקדה, ירון דקל (שהחל בה כחייל–כתב את דרכו המקצועית והיה גם עיתונאי ישר דרך למדי), האוריינטציה הימנית–דתית שלה, חוסר האיזון הפוליטי, פלישת שרת ההתרברבות המאיימת וסילוקה (הזמני, אני חושש) על ידי שר הביטחון, ריסוקו של רזי ברקאי והחדרת עוד פונקציות צווחניות מהימינלאוּמדת כאראל סג"ל, לסגל התחנה.

הייתי עד ושותף לעליית התחנה הצבאית ולהפיכתה לגורם תקשורת חיובי ופורץ דרך, המשרת לא רק את הצבא, אלא גם מרחב אזרחי, צעיר ברובו. חזרתי מכ־40 ימי לחימה בסיני עם חוויות עזות ממלחמת ששת הימים, והוצאת עם עובד הקדימה את הוצאת ספרי הראשון, הרומן “האיש משם", שעלילתו מתרחשת ב–1948 בעיירה בסיני (הספר יצא בימים אלה בעריכה מחודשת, 48 שנים אחרי). ספרי זה הוא הסיבה שבגינה הוזמנתי לעבוד בגלי צה"ל.



המדינה הייתה מסוחררת מרגשות ניצחון הבזק על “שבע מדינות ערב". רב המכר הגדול היה הספר “חשופים בצריח" של שבתי טבת, שהנציח את חיל השריון, האלוף ישראל טל ואלוף משנה שמואל גורודיש. עוד מעט יושרו שירי הניצחון ויפורסמו אלבומי הניצחון והכל יחגגו את הפיכתנו מליליפוט הנאבקת על חייה מול אוקיינוס ענק ומתנחשל לאומת גיבורים שהביסה את אויביה (“סליחה שניצחנו", כתב אז אפרים קישון באירוניה “מעריב"ית). עוד מעט יושרו שירי נעמי שמר ואחרים על הנפש היהודית ששבה לשווקים, לכיכרות ולמרחבים ביש"ע ובסיני, כדי לקבל מה שמגיע לנו (“את שארם א–שייח' / חזרנו אליך שנית"), להאציל חסד של כובשים נאורים על הנכבשים הנפחדים, לשבור יחד פיתה וחומוס ולהעניק להם עבודות שירות (“הדו־ קיום שבין סוס לרוכבו", קרא לכך מירון בנבנישתי הנבון). עוד מעט יוקמו ההתנחלויות הראשונות על אדמת אבותינו - ובעצם, מוּרסות יפות על עורו של עם אחר ולקולם של הרב לוינגר וגאולה כהן שיהדהד ברמה, יתחיל המאבק האבוד מראש בין הכמו–חלוצים החוזרים לארץ ישראל השלמה ולימי התנ"ך וזו שלנו זו גם כן, לבין המתנגדים לכיבוש ולהתנחלות, הקוראים ליהודה ושומרון “השטחים הכבושים".



לניצחון הגדול היה חלק בהחלטת הרמטכ"ל דאז יצחק רבין להרחיב גם את גבולותיה וייעודה של התחנה הצבאית. עד אז הייתה אולפן קטן המשדר כמה שעות ביום, שניהל רס"ן בנו צור ואחריו רס"ן דן בוהם. יצחק לבני, עורך שבועון הצבא “במחנה", התמנה גם למנהל גלי צה"ל (אף פעם לא סבלתי את התואר “מפקד" שניתן למנהלי גל"צ האזרחים). לבני, היום 82 כמעט, היה אחר כך מנכ"ל רשות השידור, ותמיד אינטלקטואל סקרן ואיש ספר (בימים אלה יצא ספרו הראשון והיפה, “קטעים מתוך חומר החיים", פרקי אוטוביוגרפיה). הוא הרכיב את הסגל האזרחי והצבאי המצומצם להפעלת גלי צה"ל - שלושה–ארבעה עיתונאים אזרחים, שתי קצינות, שני קצינים, רס"ר, תריסר כתבים וטכנאים חיילים. לבני קרא את ספרי, התרשם, כנראה, והזמין אותי לשיחה, שבסופה הצטרפתי כאזרח עובד צה"ל לתחנה הצבאית.

***

גלי צה"ל של שנת 1968 הייתה כמעט תחנת רדיו: בניין ביפו שתמיד נמצא בשיפוץ ושלנצח יישאר מיושן ודל מראה וספחת מטרידה לפיקוד הצבא. חדרים צרים ומרופטים, אולפן הקלטה ושידור אחד, עוד אולפנון לקריין, ספריית תקליטים וחלל ענק שנראה כאסם ריק ושקולו המתרונן של המתקלט גֶדי ליבנה, חייל בעל פני תינוק, מהדהד בו באריה אופראית, עד שקולה הנוזף של רס"ן עודדה, קצינת הניהול הגבוהה והקשוחה, נשלח אליו כמסר. 

בחדר הטכני נותבו השידורים, בחדר אוכל קטן עם שולחנות פורמייקה, חלונות מאובקים ותקרות עם תחרוֹת עכביש, סעדו ארוחת צהריים שהובאה בסירים ממחנה המטכ"ל. הרס"ר נסים בדוסה היה השליט והמנחה האבהי של החיילים הצעירים. בחדר היומן שלט סגן יוני נבון, ירושלמי חסון ונאה, שהקפיד יותר מכל על דימויו הקרבי ועל קשריו במטכ"ל. חצי תריסר כתביו החיילים עבדו קשה, במוטיבציה גבוהה וללא רוב האמצעים ויצרו את ההכרה שמספר 2 מתאמץ ומצליח יותר. בכל אירוע פתאומי היה כתבנו צץ במקום, מחבר את ה"נאגרָה" (מכשיר הקלטה) הצמודה שלו למקור טלפוני ומדווח ל"יומן", פלוס הקלטה או ראיון, הרבה לפני שהניידת המסורבלת של קול ישראל מצאה חניה בסמוך. 

בחדר אחר התגודדו כתריסר העורכים והמגישים בתחנה, חיילים ואזרחים, וצמודה לו הייתה “לשכת המפקד". סיפרו שהוא מקושר היטב עם ראשי הצבא ומקבלי ההחלטות בממשלה וכשברצונו לקדם עניין חדש, יכולותיו בשכנוע ה"חשובים" הללו מרשימות ביותר. הוא גם הכיר את המשוררים, הסופרים והעיתונאים הבכירים. כמה מהם, טומי לפיד וטלילה בן–זכאי מ"מעריב", חנה זמר מ"דבר", שייקה בן–פורת מ"ידיעות אחרונות", נתן דונביץ מ"הארץ" ואחרים, הגישו תוכניות משלהם בגלי צה"ל. 

לבני היה סובלני ואוהד כלפי יוצרים צעירים, אלמונים וייחודיים. למשל משה נתן ז"ל, מהנשכחים שאסור שיישכחו, שכתב ספר מרשים על ירושלים ב"ששת הימים" ולבני איישוֹ ככתב מיוחד ב"במחנה" וטיפח את היצירתיות שלו בתוכניות מיוחדות שערך בגלי צה"ל. ליוצרים צעירים שלא גויסו לצה"ל בשל בעיות נפשיות, אי יכולת להתנהל בדרכים צבאיות מקובלות, או השתמטות מגיוס בנימוקים אידיאולוגיים ומוסריים היה לבני מחפש דרך טיפולית למצוקותיהם, מסדיר את “יחסיהם" עם הצבא ומגייסם למעוזיו, גלי צה"ל ו"במחנה". 

***

ב–27 שנותי בתחנת השידור הצבאית עברו שם כ–200–300 נשים וגברים, אזרחים וחיילי סדיר, שנבחרו בשיטות קצת פרטצ'יות, אימפרסיוניסטיות ופרוטקציונריות, אך רובם הוכחו כעבור שנים כהישגיים. בעשורים האחרונים השתכלל ה"אלגוריתם" לבחירת מגויסים לתחנה, עד שהחל המרכיב האידיאולוגי–אמוּנתי–פוליטי להשתלט על הבחירה.

ה"בראשית" הייתה עם צוות מצומצם של קריינים, עורכים, מפיקים וטכנאים, שהתחיל מתריסר והגיע לעשרות. כמה מהם עשו לעצמם אחרי גל"צ (זה הקיצור שנולד כבר אז) שֵם והצלחה בתקשורת, בעסקים, במדע. רובם היו חיילים וחיילות בני 20 פלוס–מינוס ומיעוטם אזרחים, לפני או בסוף העשור השלישי או הרביעי לחייהם. בהתבוננות לאחור, הייתה זו קבוצה אשכנזית ברובה הגדול, אף שלא זכורים לי סינון עדתי, התייחסות מפלה, עצירת התקדמות או עוינות לדתיים, לעולים או למזרחיים. 

מנהלי התחנה היו לבני (בתקופתו, מלחמת יום הכיפורים והאולפן המשותף של גל"צ וקול ישראל במרתף בניין דובר צה"ל), מוטק'ה נאור, צביקה שפירא שבא מתוך העובדים (ובכהונתו, במלחמת לבנון הראשונה, התרחש אירוע ההלשנה של אבשלום קור על גל"צ כ"תחנה של אש"ף", והאל"מ החוקר, שהוציא אותנו נקיים מאשם) ורון בן ישי. 



בין החיילים והאזרחים שהחלו את חייהם המקצועיים והיצירתיים שם, בין סוף שנות ה–60 לסוף שנות ה–80, ועשו להם שם בתקשורת או בתחומים אחרים, היו העורכים לענייני כלכלה גיא רולניק ויואל אסתרון, העיתונאים והפרשנים רפי מן ואחיו חיליק לימור, אהוד יערי, הבמאי מיכה לבינסון, ח"כ מרב מיכאלי, אנשי הרדיו (עד היום) אריה גולן, אורלי יניב, עודד שחר, דורי בן–זאב, יובל מסקין, מולי שפירא, וכן שרה'לה דורון, בתיה שושני, תרצה יובל (מקימת "האוניברסיטה המשודרת"), אורי לוטן, נדיר צור ודני קרפל, זכרם לברכה. גם הסופרת והפסיכולוגית ציפי גון־גרוס, הפסיכולוג דורון ויינשטוק, המבקר מיכאל הנדלזלץ, הפזמונאי והעורך אבי קורן, יועץ התקשורת עו"ד יוסי עבאדי, יוצר התפאורה רוני תורן, איש העסקים אלון שליו (שהיה גם עורך “ידיעות אחרונות"), מפיקי הטלוויזיה שמואל נחושתן (אוקון) ודני וסלי, המדען יוסי שילה, אשת האקדמיה אורלי לובין, שניים ממקימי תיסלם, יאיר ניצני ויזהר אשדות; עמירם ניר המנוח, ליאורה אחותו, אלכס אנסקי, אנשי הטלוויזיה רפי רשף, אילנה דיין, עודד בן–עמי, גאולה אבן, ישראל וינר, ארז טל, דליה מזור, אברי גלעד, גיא פינס, אלון בן דוד, דוד גלבוע והרבה אחרים, שבוודאי שכחתי ויסלחו לי הנשכחים. 

החיילים הצעירים כמו הצעירו את האזרחים המבוגרים מהם והמבוגרים מצדם היו מְבגרים את הצעירים, במין דינמיקה קבוצתית ייחודית. לרובם הייתה התחנה הצבאית מכללה מעולה ליסודות החשיבה האנליטית, התבגרות תוך למידה, נטילת אחריות, גיבוש דעות, יוזמה ואחווה חברתית. שידורי גלי צה"ל פרצו במהירות לקהל מאזינים אוהב ומפרגן, כמין תחנת שידור פריפרית שקיבלה לגיטימציה לאומית והרחיבה מאוד דעתם של מאזיניה. 

***

לכל עורך ומגיש, בשנות הבראשית, היו חצי תריסר תוכניות באחריותו והוא עמל עליהן מבוקר עד לילה, בצפיפות של קרונות בקר ברכבת ישנה, שלעתים, בפלא, הייתה פורשת כנפיים מרהיבות וממריאה. כולם נשמו ביחד את האוויר העומד ועישנו אקטיבית ופסיבית זה את הבל פיו ואת הפְלָצות הבטן של זה, וגם את הַפְרָצוֹת האֶגו של הזולת; עובדים ואוכלים ומתחככים ומסתכסכים, מתיידדים ומחליפים חוויות, עצות ודאבונות. מצב אנושי קולקטיבי.

הביחד הקהילתי הזה של בני גילים ומוצא ותרבויות שונים, עם אידיאולוגיות שונות, שנתקבצו ויזמו והעזו ועבדו ואתגרו אלה את אלה, דיברו זה עם זה בגל"צית וזכו לבית בתחנת השידור הצבאית המאובקת והמצחינה, בית השומר, מְגבה ומאתגר את יושביו; מקום שבו אדם לאדם אדם; אם תרצו, אידיאליזציה מחודשת של רעיון הביחד של אינדווידואליסטים מובהקים. כמעט מיניאטוריזציה אידילית של ישראל נשאפת, של מעשים טובים, שוויון, אחווה, אחריות ואכפתיות. כמובן שהעולם המתקדם פלש גם אל התחנה, וחוקי ההצלחה והתחרות חדרו פנימה, והפוליטיקה והפיקוד הצבאי התערבו כדי להרוס כל סיכוי לשמר כל מה שנקי, נכון וטוב יותר.

האיזון הפוליטי הקדוש, בימי שלטון מפא"י אז, הכתיב את המותר והאסור בשידורי התחנה הצבאית, אף כי לא בדרכים הירודות של היום. ב"יומן" ובתוכניות האומר נמנעו העורכים מלהביא רק היבט אחד על בעיות שנויות במחלוקת. כעורך ומגיש של תוכניות (“שאלות אישיות", “טעם וריח" לענייני תרבות, יצירה, אוכל ואיכות חיים עם דן בן–אמוץ המנוח, שהייתה בעייתית בגלל מריבותיו העולצות של בן־אמוץ עם מבקרים כהדה בושס ואחרים, תוכנית ספרות עם מיכה שגריר ודן עומר ע"ה, תוכנית הבידור הגדולה לחיילים “תיבת נוח" ותוכניות שהוקלטו ברחבי ישראל הגדולה לפני חיילים, עם אלופים, מדינאים, שחקנים ובדרנים), הסכמתי כעמיתי לעיקרון של איזון פוליטי בהכנת השידורים ובהזמנת המרואיינים, אך התקשיתי, כאחרים, לקבל את ההגבלות על נושאים, דעות, מחלוקות ואישים פוליטיים. 

ב"שאלות אישיות" של יעקב אגמון (המשודרת מדי שבת כבר 48 שנה) נאסר עלינו לראיין פוליטיקאי, משר ועד עסקן ופרשן. אגמון אירח שחקנים, אמנים, בדרנים ומדענים בכל שנת השידורים הראשונה שלו. ראיון עם המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן, על ערש דווי, נאסר לשידור על ידי קצין חינוך ראשי. אחרי מריבות רבות וכמה קיצוצים בהקלטה, הצליח לבני, אשף השכנוע, להביא את הראיון לשידור. בתוכנית “שעתיים משתיים", שימש יוסי שריד המנוח, אז ח"כ צעיר ופעיל, כמבקר תיאטרון. אהוד אולמרט, ח"כ אופוזיציוני צעיר ופעיל היה פרשן כדורגל במשדר. לח"כ סטף ורטהיימר היה טור אישי על תעשיית ייצוא. התנאי להכללתם: אף מילה על פוליטיקה. 

את אורי פורת ע"ה, כתב “ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר ראש לשכת רה"מ בגין ויו"ר רשות השידור, שכתב בעיתונו מאמרים הדורשים לסגור את גל"צ, השתקנו כשהצענו לו להקליט פינה שבועית ל"שעתיים משתיים", עם חבריו מ"הפרלמנט של ראשון", רובם ימין לוהט נוסח שנות ה־70, שהורשו למתוח ביקורת היתולית על השלטון. את מנחם בגין, ראש האופוזיציה דאז ופרסונה נון–גראטה בשידורי גל"צ (חוץ מה"יומן"), הזמנתי לטוס למחנה ביר גפגפה, רפידים, בסיני, ולהשתתף בתוכנית “מה אבקש" שערכתי לפני חיילים. לבני התייגע קשות בין לשכות הרמטכ"ל ורה"מ, עד שאושרה ההשתתפות. 


כשהגענו לרפידים חיכו לנו כמה אלפי לוחמים צעירים, על מדיהם ונשקם, ישובים במגרש שהותקן למופע וכשראו את ראש האופוזיציה מובל מאחורי הקלעים, החלו מריעים בקצב, “ב–גין! ב–גין!", תשע שנים לפני אסיפות הבוחרים והמהפך. “מר בן–נר, לעולם לא אשכח לך את החסד שגמלת עמדי", אמר לי בגין הנרגש. קצין הביטחון במקום ביקש שלא להזכיר את מיקומנו, כי האויב מאזין. “אישי הצעיר", התרעם בגין, “אותי אין צורך ללמד חשאיות וקונספירטיביות מהן". אך כשעלה לבמה לשאת את דבריו, נרגש מקבלת הפנים, פתח וקרא באלה המילים, “כאן, במקום שבו נאצר אמר לרבין ‘אהלן וסהלן'" - וכל העולם ואשתו, חוץ מנאצר, נשיא מצרים, ידעו בדיוק היכן אנו נמצאים.

***

גלי צה"ל המשיכו לשדר, תוך זהירות מופלגת שלא להרגיז יותר מדי פוליטיקאים נשכנים מהשלטון או מהאופוזיציה, כי הימין בשלטון היה תמיד יותר חשדן ומלא נחיתות. הדימוי השחוק היה של ללכת בגשם בין הטיפות בלי להירטב. כלומר, אפשר לדווח בלי להביע דעה נחרצת בנושאים חוצי מחנות. ואם, בכל זאת, שאלות קשות ששואל כתב צבאי בן 19 ח"כ או בכיר נראות לנשאל כחוצפה, אז במהלך השנים נמנעים מהשאלות הקשות, בעיקר לימין ולדת. ועם השתלטות רה"מ על התקשורת, שתִּפעֶה פה אחד, גלי צה"ל, אף שיעלון מנע ממנו להפוך למאיה בוסקילה של הרגב, כבר אינה עיתונות אלא שופר. 

כאחד מאוהביה ומעובדיה בעבר, כמי שנשלח מטעמה לקורס רדיו וטלוויזיה בצבא ארצות הברית, שבאותה עת, 1971, מלחמת וייטנאם, היו לו מאות תחנות שידור משלו בכל רחבי העולם, וכמי שנלחם בעצמו כל השנים נגד הדרישות החוזרות לסגור אותה, אני חושב שהיא סיימה את תפקידה והופכת במהירות ל"ישראבלוף היום" ומה שהיה כבר לא יהיה אלא זיכרון ואשליה.