בשבוע שעבר קפצתי ליום למונדיאל בסוצ'י, רוסיה. אתם יודעים איך זה אצלנו בפרינט: מתעורר הבן אדם בבוקר, ועם הקפה הראשון בא לו רעיון לקפוץ למונדיאל ברוסיה, אז הוא מתקשר למערכת ומודיע שהיום הוא עם המטוס הפרטי - ובום, סוצ'י.

טוב, נו, זה לא היה ממש ככה ולו רק משום שזה קצת לא אתי ללכלך ככה על המונדיאל כפרויקט מגלומני שמקשר בין מושחתי פיפ"א לכוחנות והטרור מבית רוסיה וקטאר, בהתאמה - כמו שטינפתי כאן לפני שבועיים - ואז לטוס ולחגוג כאילו אין מחרתיים. מה שקרה הוא שהתקשר חבר ואמר שיש לו מקום בשבילי על טיסה שארגנו יבואני הייסנס, חברת מכשירי החשמל שהיא גם ספונסרית של המשחקים. טסים בבוקר, צופים בבלגיה נגד פנמה ושבים ארצה עוד בטרם קריאת שמע של שחרית (אני מאוד מקפיד בעניינים כאלה, "קלה כחמורה" הוא השם האינדיאני שלי).


וכך מצאתי את עצמי בסוצ'י, עיר קיט נחמדה לחופי הים השחור, רק שעתיים טיסה מישראל, ובמחירים שאפילו בתקופת המונדיאל מסבירים למה אפשר להחזיר את אילת לישמעאלים מחר בבוקר.

לא אלאה אתכם בסיפורים על כדורגל, אלא על משהו שקרה בשולי מתחם האוהדים הצבעוני, העולץ והמפוצץ בבירה, המקום שבו אפשר להשיג בירות נורמליות הרבה יותר מ"באד" נותנת החסות, שעליה אפשר לשחזר את הבדיחה ההיא של מונטי פייתון לאמור, "לשתות אותה זה קצת כמו לעשות סקס בקאנו: קרוב מדי למים".

איפה היינו? אה, כן, מחוץ למתחם האוהדים נמצא סופרמרקט קטן ומופלא, דו–קומתי, שחצי מהקומה העליונה שלו מוקדש לקונפיטורות שוות בטירוף, והחצי התחתון למעין מחלקת הלבשה של אופנת עילית בסגנון נצרת עילית (מתנצל, כן, אבל לפני שאתם מטקבקים בזעם, בואו נסכים שהעיר שלכם היא לא בדיוק מילאנו).

שם, אל מול מדף של חולצות טריקו רשמיות של המונדיאל, היו תלויות חולצות בסגנון הדוכנים האלה בירושלים העתיקה, כשיורדים משער שכם לכיוון הכותל (מה, באמת? לא הייתם שם מאז הבר מצווה של הקטן שהיום הוא כבר חייל? באמת? אבל העיר חוברה לה יחדיו, לא? ואפילו מירי אמרה שמה שלא קורה שם: ממשחק נגד ארגנטינה ועד האירוויזיון, מוטב שלא יתקיים כלל. יכול להיות שהיא מתכוונת לעיר הרפאים שהפכה מכרך אמיתי למס שפתיים?).

טוב, עכשיו אחרי שהסתבכתי עם תושבי שתי ערים שונות, אפשר לחזור לסוצ'י. ובכן, בין שלל הטי–שירטס ההיתוליות, בלטה קולקציה נאה של חולצות שמוקדשות לוולדימיר פוטין: פוטין רוכב על דוב (כלומר, על בעל החיים בשם זה, לא על גבר ששמו דוב, זה אסור ברוסיה ובישיבות הסדר שממומנות ממסים שמשלמים גם הומואים), פוטין צד את הדוב, פוטין ככה ופוטין ככה, ונחשו מה? התיירים מתים על זה! מי היה מאמין שהאיש שהתמונה הכי מפורסמת שלו היא ללא חולצה, מוכר חולצות ככה?!

כן, חברים, אפשר לדבר עד מחר על המונדיאל כעל אירוע של קירוב לבבות, נגד גזענות, בעד אחוות עמים, יו ניים איט. אבל מה שאנשים רוצים באמת, זה קצת מהסדר הישן והטוב (לפחות בעיניהם) ומנהיגים שלא ממש מתעניינים בהצעות אי־אמון או בחקירות משטרה, אלא עושים מה שהם רוצים לפי האינטרס של מדינתם - שהוא גם האינטרס האישי שלהם.

"המדינה זה אני", גרס פעם מי שכונה "מלך השמש" שבנה את ארמון ורסאי בזמן שבני עמו מתו מרעב (את המחיר שילמו צאצאיו), אבל העובדה היא שאנחנו מצטטים אותו גם בחלוף שלוש מאות שנים, מה שקצת קשה להניח לגבי תמר זנדברג למשל (רק כדוגמה, כן? באותה מידה הייתי יכול לבחור במוטי יוגב או בג'מאל זחאלקה).

"קולקציית פוטין" היא רק משל כמובן לגעגועים ל"גבר־גבר" שיעשה סדר, כמו שאמר פעם יצחק רבין: "בלי בג"ץ ובלי בצלם". נגמר עידן קלינטון–אובמה–בלייר–מרקל, אנחנו בעידן ברקזיט–ביבי–טראמפ–פוטין.

איך זה קרה? בשתי מילים: תנועת המטוטלת. העולם ההמום מהחורבן של מלחמת העולם השנייה (הפעם הקודמת שבה יותר מדי עמים פיללו ל"מנהיג חזק"), קידש את הדמוקרטיה והליברליזם, עד שאלה הפכו למשטרת מחשבות (מתוחכמת, יש להודות) בנוסח הפוליטיקלי קורקט. וכאשר זה המצב, מעדיפים לא מעט אנשים את הדיקטטור על הטוטליטר, שני מושגים שאנו נוטים לבלבל ביניהם.

הדיקטטור לא אומר לך מה לחשוב, העיקר שלא תאיים על שלטונו, בעוד הטוטליטר רוצה לעצב מחדש את תודעתך, גם אם הוא עושה זאת במסווה של ערכים כמו פלורליזם (מדהים בעיני שאפשר לטעון בו זמנית בעד חופש ביטוי ובעד פוליטיקלי קורקט). אני מודה שזה מבלבל את מי ששואף, כמוני, לחילוניות ליברלית, אבל בדיוק שלח את המוכרת לבדוק אם החולצה ההיא עם הדוב ישנה במידה XXL.