ראש הממשלה בנימין נתניהו, כך פורסם, ביקש מבג"ץ באמצעות עורך דינו הפרטי דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, כדי לדון בשאלה מה גובר על מה - זכות הציבור לדעת או הזכות לפרטיות. זאת בעקבות החלטת בג"ץ, בהרכב מצומצם, המורה לו לחשוף את מועדי שיחותיו הטלפוניות עם שלדון אדלסון, בעלי "ישראל היום", ועמוס רגב, עורך העיתון לשעבר. נתניהו טען שמדובר בשיחות פרטיות ולכן, לדעתו, הזכות לפרטיות גוברת על זכות הציבור לדעת. הוא הביע בבג"ץ את עמדתו, שלפיה אין בשיחות עניין לציבור ולכן לא קם צורך לחשוף אותן.
בפנייה הנוספת לבג"ץ מדגיש נתניהו כי הוא אינו מבקש מבית המשפט לבטל את החלטתו בעניין אדלסון ורגב, משום שלדבריו אין לו מה להסתיר. הוא מתמקד בשאלה העקרונית בדבר זכותו של אדם, לרבות עובד ציבור, שלא לחשוף את ענייניו הפרטיים. זאת משום שלדעתו לציבור אין זכות מוקנית לקבל מידע על ענייניו הפרטיים של נבחר או עובד ציבור.
ברמה העקרונית, נתניהו צודק. גם לנבחרי ציבור ולעובדי ציבור יש חיים פרטיים והם בהחלט לא חייבים לחשוף את חייהם הפרטיים כל עוד אלו לא משפיעים על ענייני המדינה. אלא שהקושי המשפטי הוא בשרטוט הגבולות בין הפרטי לציבורי. בעיקר כאשר לעתים גם נבחרי ועובדי הציבור אינם יכולים לעשות את האבחנה הזו, ענייניהם הפרטיים משפיעים על ענייניהם הציבוריים - ואז בהחלט קמה לציבור זכות לדעת.
הזכות לדיון נוסף איננה אוטומטית והיא ניתנת לעתים נדירות, כאשר מדובר בסוגיות ראשוניות שאין להן תשובה ברורה בפסיקה. נדמה לי שבמקרה הזה ראוי שבג"ץ יענה לבקשה. בקשת נתניהו לדיון נוסף היא הגיונית וראוי שבית המשפט העליון יעשה אבחנה, ברזולוציה גבוהה, ויקבע גבולות ברורים - מה חייב בפרסום ומה מוגן לפי עקרון הזכות לפרטיות. זה מה שצריך לעשות כששתי זכויות בסיסיות במשטר דמוקרטי מתנגשות זו בזו.