הגיהינום שנחשף לאחרונה בפעוטון בפתח תקווה מטלטל מדינה שלמה ולא נותן מנוח. המוח האנושי לא יכול לתפוס כלל איך אפשר לקחת פעוטות חסרי ישע, להתעלל בהם באכזריות, להטיח אותם על רצפת הגן ולשכב על גופה השברירי של יסמין וינטה ז”ל, כשהיא מתאמצת לנשום את נשימותיה האחרונות. אבל מעבר לזעזוע המובן, חייבים לקדם עכשיו פתרונות שיהפכו את תחום הגיל הרך משטח הפקר למקום בטוח ומוגן. זעמם של ההורים מוצדק, וכך גם הפחד. המצב הנוכחי הוא כמו רולטה: אין לדעת מי הפעוט הבא שייפגע. 
 

זה כשנתיים אני מנסה בכל כוחי לחוקק את חוק המצלמות, שלפיו בכל מסגרת חינוכית פרטית, פעוטון או משפחתון, יותקנו מצלמות שיתעדו את הנעשה בגן. ההצעה נתקלת בהתנגדות קשה מצד גורמים משפטיים בממשלה, שקובלים נגד הפגיעה האפשרית בפרטיות ולכן בולמים את קידומה. ממש עולם הפוך: הזכות לפרטיות אינה גוברת על החובה לשמור על ביטחונם ושלומם של הילדים, ומאחר שהנתונים מלמדים כי מדובר בתופעה קשה וגם רחבה, מחובתנו להבין כי הכרח הוא לקבל את ההצעה, תוך ניסיון מקסימלי למתן ולמזער את הפגיעה האפשרית בפרטיות. אני מכבד את היועץ המשפטי לממשלה, אך הוא טועה כאן. אי־הכרעה בין הערכים המתנגשים מביאה להפקרת הילדים וסיכונם על מזבח הזכות לפרטיות. 


גם במקרה של וינטה ז”ל, לפני שהגיעה המשטרה אל סרט הצילום שעל בסיסו מואשמת הסייעת בהריגה, הנחת העבודה הייתה כי מדובר בעוד מקרה טרגי של מוות בעריסה. מי יודע כמה מקרים של מוות בעקבות התעללות נסגרו בטענה של מוות בעריסה? וזו הנקודה: מצלמות הכרחיות, מכיוון שפעוטות בני שנה או שנתיים לא מסוגלים לדווח או להעיד, ולכן כמעט בלתי אפשרי להגיע לכתבי אישום ולהרשעה. אדרבה, לפי הנתונים הנמצאים בידיי עולה כי ישנם תוקפים (שעובדים היום עם ילדים!), ונגדם נפתח בעבר כבר תיק פלילי אחד ויותר, אבל לא ניתן היה להוכיח את החשדות נגדם מאחר שלא היו ראיות. בשנת 2015, לדוגמה, ב־90% מהתיקים שנסגרו סיבת הסגירה הייתה חוסר ראיות. עם מצלמות שמתעדות לא היה מתחולל הטירוף הזה, שבו הקטינים פגיעים והתוקפים מוגנים. 




כדי שנוכל לעצור התעללות גם בזמן אמת, יש לקבוע כי המצלמות ישדרו אל הרגולטור בזמן אמת: מערך הפיקוח במשרד העבודה. נכון, המצלמות הן לא פתרון קסם שמחליף את הצורך ברפורמה כוללת. במצב הגיוני הייתה המדינה כבר מזמן פורסת את חסותה על תחום הגיל הרך ומרחיבה את המפעל החברתי המדהים של מעונות היום. בינתיים, אין אפילו סטנדרטים ותנאי רישוי ופיקוח מינימליים על הפעוטונים הפרטיים. איש לא מתעד, איש לא בודק, אין דין ואין דיין. 

אפילו הקמת דוכן פלאפל מצריכה יותר אישורים מאשר פתיחת מעון לילדים.
 

היה בלתי אפשרי להסתכל בעיניהם של הוריה של יסמין וינטה ז”ל בדיון בכנסת שאליו הגיעו לאחרונה. על מנת שהורים נוספים לא ייאלצו לעמוד במקום דומה, על הממשלה לקדם את חוק המצלמות ואת הפיקוח על המעונות והפעוטונים. כל שבוע שעובר ללא מצלמות וללא פיקוח, הוא שבוע שבו מפקירה ממשלת ישראל את ביטחון הילדים. 


הכותב הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני