אני מאמינה שכבר הספקתם, אחרי שנים שאני כותבת לכם פה טור שבועי, להפנים את העובדה שאני אדם מתנשא למדי. אני אוהבת להיות צודקת, אני אוהבת שהכל נעשה בדרך שלי, אני אוהבת ליהנות מכל הטוב שיש לעולם להציע, והכי, אני אוהבת חופשות בחו"ל. וכדי לדגדג את חך התיירות האנין שלי, צריך מינימום לפרגן לי הכל כלול בטורקיה. פחות מזה? מרגיש לי שאני סתם מטריחה את עצמי למצוא מישהו שישמור על הכלב שלי כמה ימים בלי לקבל תמורה לאגרה. לכן, כשהגיעה אל שולחני ההצעה לצאת לחגוג את הכריסמס בעיר המקומית נצרת, הייתי מעט ספקנית. על מי אני עובדת? אישרתי מיד.

שכן, לצד ההתנשאות שלי מכל מה שמריח ממקומיות מנומנמת, אני גם מסוג הטיפוסים הארורים שאוהבים לעשות בדיוק ההפך מכולם. כולם חוגגים עכשיו חנוכה? אני הולכת לחגוג כריסמס.

אז נכון, אני יהודייה, וכפי שכבר אמרתי למכריי שתהו לגבי הבחירה שלי לבלות בחודש המקדים לכריסמס בנצרת, אין לי שום בעיה לקבל מאבא ואמא קצת דמי חנוכה לרגל החג. ועדיין, יש משהו בחגים של דתות אחרות שתמיד מרגיש מסעיר ואקזוטי יותר. נו, מדובר במנגנון הפסיכולוגי הכי ישר בספר - אנחנו רוצים את מה שיש לאחרים, הדשא של השכן ירוק יותר, קנאת פין וסופרים וכדומה. מאחר שכולנו חיים את חיינו בחשיפה מתמדת לעולם המערבי הבינלאומי, קשה לנו שלא לספוג באמצעות הטלוויזיה, הסדרות, התמונות באינסטגרם ויתר כלי התקשורת המחוכמים את החינגה המלבבת והצבעונית של חג המולד.



אוף, סתם חנוכה זה לא מספיק! אני רוצה מתנות מתחת לעץ, קישוטים צבעוניים, מנורות בוהקות וכל דבר דקדנטי ומוגזם אחר שהדת היהודית כל כך לא אוהבת והנצרות חוגגת בכיף.

מלון רמדה אוליבייה בנצרת. צילום: אסף פינצ'וק, יח"צ

בקיצור, ארזתי את עצמי ואת תיק האיפור העצום שלי ונסעתי לנצרת. בפנטזיה שלי, כשידעתי שאני יוצאת לסיור בנצרת לקראת עונת הכריסמס המלבבת והכה מוארת, דמיינתי את שהותי בנצרת כמו שהות בווינטר וונדרלנד המופלא של לונדון, אותו קרנבל כריסמס מואר ומשובב לב שאני רואה בכל שנה בסרטונים של היוטיובריות שאני עוקבת אחריהן. במציאות, גם לקראת הכריסמס, נצרת נראית כמו נצרת. כלומר, היא נראית פלוס מינוס כמו ירושלים, פשוט בלי יהודים. שזה בהחלט קטע, כי הכל מרגיש כל כך בינלאומי כשהוא לא בעברית. אפילו הרשתות שמוכרות לכולנו, כמו H&M או מנגו, זכו בקניון ביג נצרת לטיפול חלונות הראווה המופלא והמואר של כריסמס. בהחלט, מרגיש כמו קפיצה קטנטנה לעיר אירופית מרוחקת.

התארחתי במלון רמדה אוליבייה, אחד מהמלונות החדשים בעיר שהושק ממש בתחילת השנה הנוכחית. בלובי המלון רחב הידיים חיכו לי וליתר הלנים במקום עץ אשוח מלבב ומיצג דובי קוטב מופלא. האם מזג האוויר שבחוץ הלם את המחווה הקרירה והארקטית שבפנים? לא בדיוק, אבל לנו לא היה אכפת, קיבלנו קצת חו"ל בישראל ולא הייתה לנו כל כוונה לתת למזג האוויר הלבנטיני לבלבל אותנו. להקה בליווי חמת החלילים והדבקה שניגנה במהלך קבלתנו למלון (ואת ארוחת הערב החגיגית ומסועפת המנות שחיכתה לנו, כבר נגיע לאוכל, אל דאגה), בהחלט סייעה לווייב הנוצץ. היה חגיגי, ואיכשהו, יהודים ונוצרים כאחד, לא יכולנו שלא להתרגש ולהישאב לאווירה המיוחדת שהלכה ונרקמה סביבנו.

אבל כריסמס הצדה וכנסיות הצדה - אחת החוזקות של העיר נצרת היא ללא ספק האיכויות הקולינריות שלה. אבל מדובר, ואל תשכחו זאת לרגע, בחוויה שהיא לא לאנשים חלשים ורגישי קיבה, כי האוכל של הנצרתים הוא בהחלט בעל נוכחות. גבינות שמנות, כנאפה לארוחת בוקר, עוגות סולת עם רוטב ורדים (הפייבוריט שלי), בקלאווה כיד המלך ויתר תופינים שכמעט גורמים לסופגניות שלנו להיראות כמו אוכל דיאטטי. האם סבלתי? ברור לכם שלא. אבל אלוהים, די, כמה קובה אישה אחת יכולה לאכול? בשורה התחתונה, מסורת חגיגות הכריסמס בעיר נצרת היא אחד הפינוקים המקומיים שיש לנו ולא כולנו מודעים אליה. בקפיצה קלילה של מרחק נסיעה ברכב, האפשרות להשחיל את עצמך לעולם מקביל שכולו סנטה קלאוס ואורות בוהקים, הופכת למציאות. והכנאפה? אלוהים, הכנאפה.