אשמח אם תביעי את דעתך בנושא הורים גרושים שמדי פעם ממשיכים לבלות עם ילדיהם בבילויים משותפים. לפי דעתי מדובר במצב שעלול לבלבל את הילד, שגם ככה יש לו תקווה בלב שההורים ישובו להיות ביחד, מה שבפועל לא יקרה. האם אני צודק?
אני יכולה לדבר על הנימוקים בעד ונגד בנושא הזה, אבל בלי לחרוץ דעה אם מדובר במצב שהוא חיובי או שלילי, כי כל נושא היחסים במובן הפסיכולוגי הוא כמעט אף פעם לא רק שחור או לבן.
יש המון מרכיבים שצריך להתחשב בהם. קודם כל, אני רוצה לציין שמצב שבו הורים שנפרדו עדיין יוצאים לבילוי משותף עם הילדים מוכיח שגירושים טובים לפעמים יותר חשובים מנישואים לא טובים, כמו בבדיחה הידועה שצריך לדעת ממי להתגרש.
גירושים טובים משמשים למעשה כמסר לילדים שאומר שאפשר להסתדר גם כשנפרדים. מדובר במסר חשוב שאומר שאנחנו ביחסים טובים, אבל אף פעם לא נחזור להיות זוג. נכון, לילדים תמיד יש ותהיה התקווה הזאת, שאולי אמא ואבא יחזרו להיות יחד, לכן הם צריכים לקבל את המסר הזה, ומדי פעם גם חשוב להזכיר להם שאמא ואבא אומנם נמצאים בחברות טובה, אבל הם כבר לא יחזרו להיות זוג אף פעם.
אם המסר הזה יהיה קיים שם בכל זמן נתון, לא יהיה כל בלבול, אף על פי שהתקווה תמשיך לקנן בתוך הלב, כי התקווה תמיד קיימת שם עמוק בפנים, גם במצב שבו ההורים הגרושים שונאים זה את זה. לכן, ההורים צריכים להעביר מסר שיהיה קונטרה לכך שהילדים לא יתבלבלו.
בנוסף, צריך גם לשמור על מינון נכון ועל איזון של היחסים ביניכם במהלך הבילוי המשותף עם הילדים. להקפיד על ההתנהגות שלכם ולא להביע למשל גילויים אינטימיים ביניכם, כי זה באמת עלול לבלבל את הילדים, אבל אם מדובר רק ביחסים קורקטיים וחבריים, זה צריך לבוא עם איזה סוג של מסר.
לסיכום – כל הנאמר עד כה למעשה אומר שהכל תלוי בתיווך של המסרים המילוליים יחד עם המסרים הלא מילוליים שאנחנו מעבירים לילדים".
בתנו בת ה־3 רוצה לשחק רק איתנו (ההורים), גם כשהחברים שלה נמצאים. היא דורשת שנפעיל אותה, והיא לא מוכנה לשחק לבד אם אנחנו בסביבה. אני לא ממש יודעת מה לעשות, וברוב המקרים אני פשוט מוותרת לה, אחרת היא פורצת בבכי. מה לדעתך אנחנו אמורים לעשות?
הילדה המתוקה למעשה מוכיחה לך שהיא יכולה להשתלט עלייך ומצליחה לקבל ממך את כל מה שהיא רוצה. מדובר בדבר כל כך תמים, טהור וטבעי, ולכן לנו ההורים יש תפקיד. לא מדובר בדרך שבה נלמד את הילדה לשחק לבד, כי בינינו, היא יודעת לעשות את זה יפה. התפקיד שלנו הוא ללמד אותה שלא תמיד היא תוכל לקבל מאיתנו את כל מה שהיא רוצה, ולא רק מההורים שלה, אלא בכלל.
הרי במציאות אנחנו לא תמיד מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים, וזה המסר שצריך להעביר לה. לכן, כשאתן חוזרות מהגן והיא אומרת לך 'אמא בואי נשחק', תשיבי לה בשלילה בעדינות, ותוסיפי שיש לך הרבה דברים לעשות או שאת רוצה לנוח. היא לבטח תרוץ אחרייך ותמשיך לנדנד, ואת פשוט צריכה לומר לה שלא מתחשק לך לשחק עכשיו.
את חייבת להשתמש במילים 'אני לא רוצה' ו'לא מתחשק לי'. את צריכה להתחיל לתת מקום בבית גם לרצונות שלך ולצרכים שלך, ולא רק למה שהיא צריכה, אלא גם למה שאת צריכה.
לפעמים את צריכה שקט, ולפעמים את צריכה גם זמן לכל מיני סידורים או סתם זמן לעצמך, ולכן את צריכה לדאוג למצב שבו יהיו קשובים בבית גם לרצונות שלך.
אם הילדה מתחילה לבכות, את יכולה לדבר איתה ולהסביר לה שלא מתאים לך, את לא נכנעת וגם לא מדברת אליה בכעס. המטרה היא שהיא תבין שאם את אומרת 'לא בא לי', הפירוש הוא שזה לא יקרה, את לא רוצה כי לא בא לך, לא מגיעה לך קצת התחשבות? עלייך 'לדחות' את בתך בהמון אהבה, רק כך היא תפסיק להיות נודניקית, וזאת המטרה.
איך היא תלמד להתחשב באחרים אם היא לא תקבל את המסר הזה ממך? היא חייבת להבין שלפעמים התשובה היא 'לא', ואת זו שצריכה ללמד אותה זאת.
הורים יקרים שלי, אתם חייבים להתחבר אל עצמכם וללמד את הילדים שלפעמים אתם לא רוצים, שלא מתאים לכם, ושפשוט לא בא לכם. ברור שאנחנו נשחק עם הילדים ונבלה עמם, אבל לא כל הזמן כי לפעמים כאמור זה פשוט לא מתאים.
אתם צריכים להרגיש עם זה בנוח ולא לוותר. פשוט תאמרו 'לא' באופן אדיב ונעים. הילדים צריכים להבין שיש 'לא' בחיים ושאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים".
ערכה: הדס בארי
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב-10:00 ברדיו ללא הפסקה"