בבית היהודי נערכו אתמול למנוע בדיוק את התרחיש הזה: סחף מצביעים לכיוון הליכוד שישאיר את המפלגה עם מספר מנדטים חד־ספרתי. ראשי המפלגה הזהירו, פעילי השטח נשלחו למסעות שכנוע בקלפיות והטלפונים עבדו שעות נוספות – אבל בסופו של יום נאלצו במפלגה להודות בכישלון, או כמו שניסחה זאת איילת שקד: “הציונות הדתית נכנסה מתחת לאלונקה למען ממשלה לאומית”.
אמש, מיד לאחר פרסום המדגמים, התקשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו”ר המפלגה נפתלי בנט. השר בנט בירך את נתניהו על ניצחונו, והשניים סיכמו על פתיחת משא ומתן מואץ להקמת ממשלה.
באותן דקות פרסם בנט פוסט בפייסבוק ובטוויטר שלו, שבו הודה למעשה בכישלון: “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גם אנחנו. אוהב אתכם, אחים ואחיות שלי. תודה”, כתב. עם זאת, בשיחה עם כתבים נשמע בנט מעודד יותר ואמר: “זה לילה מצוין לעם ישראל, המחנה הלאומי ניצח”. מאוחר יותר, בהצהרה מול הפעילים בכפר המכביה המשיך בקו המעודד ואמר: “אני גאה בציונות הדתית ובאנשיה - זה ציבור אידיאולוגי אמיתי שנקרא למשימה פוליטית והתייצב בגדול. המחנה הלאומי ניצח".
השמועות על הצטמצמות המפלגה החלו לזרום למתחם עוד טרם פרסום המדגמים, אך הניחוש הממוצע עמד על עשרה מנדטים. הצעירים הרבים שהתקבצו באולם תהו אם בנט יגיע. "הוא ישמע את התוצאות קודם", אמרו כמה מהם, והודו: "ביבי עשה עבודה טובה".
בנט, כאמור, הגיע והתקבל לקול שירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ו"אל תירא ישראל אל תירא". גם ריקודי מעגלים היו כמובן. נדמה כי גם עבור הפעילים, העיקר הוא שנראה כי הימין ירכיב את הממשלה הבאה.
אבל מסיבה גדולה זו לא הייתה. בנט עזב את האולם זמן קצר לאחר נאומו, וזמן קצר אחר כך החלה להישמע הביקורת הפנימית "זו סטירת לחי. בנט צריך להסיק מסקנות. הוא התחפש להיפסטר, ניגן בגיטרה והביא את אלי אוחנה במקום לעסוק בדברים אמיתיים", אמרו גורמים במפלגה.
יתר חברי הרשימה לא הגיעו לאולם הכנסים, אך המשיכו במסר שקבע הי"ור. מספר 3 במפלגה, איילת שקד, הדגישה גם היא את ההישג של גוש הימין, ואמרה: “הציונות הדתית נכנסה מתחת לאלונקה בשביל ממשלה לאומית. זה מראה על גדולה ועל אחריות לאומית. כמובן שיש לי אכזבה אישית מכך שחברי כנסת מעולים כמו אורית סטרוק ואבי וורצמן אולי לא ייכנסו שוב לכנסת, אך אני שמחה שאין מהפך, שהעם בחר ימין – ימין מובהק – ושאפשר להקים ממשלה הומוגנית שתתפקד ארבע שנים”.
״יום התיזוזים״
עוד לפני סגירת הקלפיות סיירו אנשי המפלגה במוקדים שונים בארץ. איילת שקד, שכיכבה בקמפיין לצד בנט, עבדה קשה גם ביום הבוחר. “זה יום התיזוזים”, אמר לי אחד הפעילים שליווה אותה באשדוד, לאחר שכבר פקדה את דרום תל אביב, כפר מיימון, נחל עוז, סעד ואשקלון, ולפני שתגיע גם לרחובות, למודיעין ולירושלים.
אנחנו נפגשים ב־16:30, חמש שעות וחצי לפני סגירת הקלפיות, כשהמלחמה על כל קול בעיצומה. אני מחכה לה ליד בית הספר התיכון מקיף ז’, שכמו הרבה בתי ספר בארץ הפך לקלפי, או בלשון הפוליטיקאים “אשכול”, כלומר, מבנה שיש בו כמה וכמה קלפיות.
שקד הגיעה ונראתה עייפה, וגם קצת רזה וקטנה יותר מאשר בטלוויזיה, שבה היא מופיעה במלוא עוצמתה.
“חבר’ה, מה נשמע?” היא פנתה לפעילים שהתאספו סביבה והתחילה לירות הוראות: “זו מערכת הבחירות הכי הזויה אי פעם. 50% מתלבטים. ביבי מנסה לשחוט אותנו. הוא לקח לנו ארבעה מנדטים”, היא טוענת, “תגידו לאנשים שלבוז’י אין יכולת להרכיב קואליציה, ולכן השאלה היא ממשלת אחדות או ממשלה עם בנט”.
תוך כדי דיבור היא קולטת בזווית העין אישה מבוגרת שמתקדמת בסיוע אישה מבוגרת אחרת ובעזרת הליכון אל שער הקלפי ויש סכנה שתיגש אל אנשי אגודת ישראל העומדים שם חבושים במגבעותיהם. היא מזנקת במהירות אל הגברות. העייפות נעלמה כליל. אבל יש בעיה, הן מדברות רק צרפתית. “מישהו יודע צרפתית?” שואלים כל פעיליה, אפילו אותי. הבורות של כולנו מאפשרת לגברות לחמוק פנימה בלי תדרוך. “תנו לה פתק”, אומרת בכל זאת איילת שקד. פתק “טב” אכן ניתן. מי יודע, אולי בזכות זה יש לבית היהודי בכל זאת עוד קול.
דבר אחד היה אפשר ללמוד מן השטח עוד לפני המדגם: בעתיד הקרוב לא יוכל פוליטיקאי ישראלי לתפקד בלי לדעת צרפתית ורוסית.
אני שואל את איילת: “אז מה, ככה עושים דמוקרטיה? עוברים אדם אדם, קלפי קלפי, עיר עיר?” והיא עונה בפריסת ידיים: “מה לעשות, ככה זה. ולא רק זה – בדרך, במכונית, אני כל היום משכנעת אנשים בטלפון. הרכזים בשטח מעבירים לי רשימות של אנשים שמתלבטים ואני מצלצלת אליהם ומצליחה לשכנע אותם”.
כולם נוסעים אל המטה של הבית היהודי באשדוד. במבנה תעשייתי ברחוב העבודה שקד ממשיכה לתדרך את הפעילים. ביניהם אני מוצא כמה וכמה מתיישבים מהשומרון שבאו לעזור. שייקה קיגל מהיישוב נופים בשומרון אומר לי: “באנו לכאן כדי לעבור בבתים ולשכנע אנשים להצביע. לאו דווקא לבית היהודי, אלא פשוט לצאת להצביע לנוכח ההצבעה הגדולה של הציבור הערבי”.