הר הגעש עדיין לא התפרץ”, מודיע ראקי א־זיאדנה, מחוץ לסוכת האבלים בעיר הדרומית רהט. “זו עדיין לא ההתפרצות, כי יש כאן אנשים שדואגים לכבות את האש. אם הוא יתפרץ, תהיה בעיה במדינה, אפילו יותר קשה מזו שקיימת בשטחים. שם, אם אתה רוצה- אתה סוגר, אבל פה אתה לא יכול. אנשים יכולים להגיע לכל מקום בארץ. אם תסגור בדרום, יהיה לך קשה לסגור בצפון ובמרכז את יפו וג’לג’וליה, ואנשים צוברים לחץ. אז צריך להתייחס לנושא בזכוכית מגדלת שלא ייצא מכלל שליטה, כי מפקירים אותנו”.
ביום ראשון האחרון השתתף ראקי בהלווייתו של סאמי אל־ג’עאר (22), שנהרג ביום רביעי בשבוע שעבר בעימות עם שוטרים באזור מגוריו ובפשיטה על תחנת סמים. במח”ש אומנם הודיעו כי יחקרו את נסיבות האירוע, אך מות הצעיר עורר זעם רב בעיר ובמשפחתו טוענים כי נורה על ידי השוטרים. במחאה על מותו של אל־ג’עאר הוכרזה שביתה מקומית בעיר למשך שלושה ימים. אלפי תושבים באו בתחילת השבוע לחלוק לו כבוד אחרון ולהביע את זעמם על מותו. אלא שרכב משטרתי שנקלע למקום הצית מהומת אלוהים, ובהתפרעויות לאחר הלווייתו של אל־ג'עאר נהרג גם אחיו של ראקי, סאמי א־זיאדנה.
“שמעתי את הירי”, מספר ראקי. “היה תוהו ובוהו, השוטרים ירו גז. התחילה מנוסה והם המשיכו לירות ירי מאסיבי. אם שניים יידו אבנים, אז למה עונש קולקטיבי? חלק נפצעו בזמן הבריחה וחלק משאיפת העשן והגז. לסאמי היה מזל רע. ממה שהבנתי מחברים שהיו במקום, כל הגז התאסף בדיוק שם, והוא איבד את חייו”.
מותו של א־זיאדנה עורר אף הוא מהומות, ובסיום הלווייתו שלשום יידו עשרות צעירים אבנים לעבר כוחות המשטרה, הבעירו צמיגים ופחים, התקיפו באבנים גם את תחנת המשטרה, ואף עקרו את הכספומט השייך לסניף בנק הפועלים. שישה מפגינים נעצרו.
סאמי א־זיאדנה היה בן 45 במותו, נשוי, אב לשמונה ילדים. אחד שמתרחק בדרך כלל מפוליטיקה- וגם מצרות. חברים סחבו אותו להיות בין האלפים שהשתתפו בלוויה.
“אני לא מפנה אצבע מאשימה”, ראקי אומר כעת. “נמתין לתוצאות נתיחת הגופה במכון הפתולוגי. אני לא מאשים את המשטרה, אבל היא הסיבה. אם לא
הייתם שם, זה לא היה קורה. אוי ואבוי אם רכב שלה נכנס בטעות למקום טעון כל כך”.
סאמי היה אחיו הגדול של ראקי. היה להם אח נוסף, מוריס, שנפטר מטביעה לפני כ־ 20 שנה, וגם אביהם נהרג אי שם בשנות ה־80 לאחר שהתחשמל.
“אנחנו שבט מרובה אסונות”, אומר ראקי, “אבל יש לי אמונה מאוד חזקה שזה הגורל. אני לא יכול לעצור את החיים שלי יחד עם החיים של סאמי. כבר רגיל לבומבות האלה”.
העברית של ראקי (30), שוטפת, חדה מאוד. במשך שמונה שנים חי בתל אביב, עבד בסניפים של מסעדת מקס ברנר, אבל בסוף החליט שאין כמו בבית וחזר
לרהט, למרות חסרונותיה.
“תסתכל על התקציבים שמעבירים להתנחלויות לעומת היישובים הערביים, תראה את ההבדלים”, הוא אומר. "אפשר להשוות אותנו לבאר שבע הסמוכה? תסתכל על האפליה שנמצאת בכל מקום. זו כבר לא תופעה, זו תפיסה, והפתרון צריך להגיע מאנשים שיושבים בראש הפירמידה. זה כדור שלג שמתגלגל, וכל פעם הוא מתנפח יותר ויותר. אז לאנשים שמסיתים ודואגים למצב הבעייתי אסור לתת במה. בכדורגל יש חוק שאם אוהד מתפרץ לדשא- לא מצלמים אותו, אז אותו דבר פה”.
למה אתה מתכוון?
“מה שקורה כאן רק מעלה את האנטישמיות במדינות אחרות. אתה גזען, מפלה, ואתה בוכה שיש אנטישמיות? כשמציירים צלב קרס בצרפת, כל צרפת גועשת וכאן עולה חוק להשתקת המואזין וכאילו כלום. אביגדור ליברמן רוצה לשלוח את אום אל־פחם לפלסטין ולהחזיר את אריאל לישראל. אז שכל אחד יחזור למולדתו, ואתה תחזור למולדובה. תחזור, אדוני, לשורשים שלך. נרדמת ערב אחד וקמת למחרת עם ססמה: ‘בלי נאמנות, אין אזרחות’. קמת עם שבעה מנדטים יותר כי אנשים קונים מילים. אנחנו תושבי הארץ, ולא אומרים שאסור שיהיו פה יהודים. שיהיה דו־קיום. שלכולם יהיו אותן זכויות”.
גם אתמול העיר רהט הייתה סגורה בשל שביתה כללית בעקבות מותם של א־ג’עאר וא־זיאדנה. בשולי הכביש עמדו פחי אשפה מעשנים, מזכרות להתפרעות של הלילה שלפני, ועל אחד הקירות רוססה הכתובת “נקמה לשהידים”, ולידה צלב קרס.
"יש לי חברים שגרים מחוץ לרהט בכפרים לא מוכרים”, ראקי מספר. “אחד מהם שירת שמונה שנים בצבא ונפצע קשה בפיגוע בציר פילדלפי. איש קבע שזחל במנהרות ודאג שתושבי עוטף עזה ישנו בשקט. הוצא צו הריסה לצריף קטן שבנה בשטח של אביו. צריף שמביאים אליו את המים מבאר ואין בו חשמל. באו לשם דחפורים של משרד הביטחון, המשרד שבו עבד, והרסו. חייבו אותו ב־30 אלף שקל, פתחו תיק פלילי. הבן אדם נתן למדינה והיא החזירה לו מה זה בגדול. אז אתה רוצה שאנשים יקבלו את זה? הוא ישתתף בהפגנות נגד. מצטער על השנים שנתן. מרגיש שעבדו עליו, רימו אותו”.
זה הטריגר למהומות - התסכול?
"המצב אצל הצעירים קשה ביותר. הם מושפעים מכלי התקשורת, מפייסבוק או מטוויטר. רואים אנשים שחיו יום לפני ופתאום קוברים אותם, וזה מאוד
קשה, ועוד יותר הם מושפעים מהפוליטיקאים שמגיעים ורוקדים על הדם”.
במקביל לכעס ולתסכול, ראקי מנסה להשמיע גם קולות אחרים. כשפוליטיקאים באו לסוכת האבלים, הוא דרש מהם לא להשתמש במקום לצורך בחירות. אם הם רוצים לדבר בשבחו של המת- תפאדל, ואם לא- אז סלאמאת. “אני לא רוצה שישתמשו בדמם של השהידים”, הוא מסביר. “חבר כנסת ערבי רק יכול להשמיע קול, ואם הוא משמיע יותר מדי- הוא ימצא את עצמו שישה חודשים מחוץ למליאת הכנסת”.
יש אפליה גם בכנסת?
ככל שהממשלה הופכת ליותר ימנית, המגזר הערבי נהיה יותר אלים. כי ככל שאתה נהיה יותר ימני, אתה גזען וגוזל זכויות. רוצה להראות למצביעים: ‘הנה אני מועך אותם’. זה לא ככה. תבוא לקראתם ותתנצל. הייתה פה טעות, אבל אף אחד לא בא להתנצל”.
נורה אדומה
רהט הוא היישוב הבדואי הגדול בארץ עם כ־60 אלף תושבים. הוא ממוקם בתחתית הדירוג החברתי־כלכלי: חממה טובה לצמיחת הכעס והתסכול עד לה־
תפרצות הבלתי נמנעת.
סוכת האבלים עמוסה במבקרים. שבט א־זיאדנה הוא אחד השבטים הגדולים ברהט, בעל השפעה גדולה. ראקי מצביע על בחור שעובר בין הבאים ולוחץ
ידיים ומספר שזהו השייח’ של השבט, ואולי אחד האחראים לכך שהאש לא תגבר והמהומות יחלפו.
“אני רוצה לקוות שאחי הוא המת האחרון שנפטר מסיבה כזו, אבל אני לא מאמין”, הוא אומר. “זה לא יקרה, כי מעבר למאמץ, זו צריכה להיות אידיאולוגיה שאנשים יבינו שאפשר לחיות פה יהודי וערבי. אתה מאמין באללה, אללה ברא אותך, אז אותו אללה ברא גם אותי. אם יש אותו אבא, אז למה שהאחים יריבו? אם המדינה לא הייתה מושחתת ובונה על הקולות הגזעניים, היינו חיים בכיף”.
יש חשש שדאע"ש יגיעו לפה?
“בטח שאני חושש. דאע"ש זו פוליטיקה יותר מאסלאם, כי אם אתה נכנס לאסלאם יש פסוק בקוראן ‘לך דתך ולי דתי’. הם לא מכבדים, כי הם לא הולכים לפי השריעה (הדין הדתי האסלאמי – א”ל) שקובעת שאסור להרוג. יש רק שני מצבים שבהם מותר להרוג. כמו אצלכם- הקם להורגך השכם להורגו או 'הרוצח יירצח’, ובמצב השני מי שבוגד באשתו וכשיש ארבעה עדי ראייה. מה שדאע"ש עושים זה טרור. אז יש חשש שדאע"ש ייכנסו גם לפה ואנחנו לא רוצים, כי אין לנו מדינה אחרת”.
ראקי מזהיר שמה שקרה עכשיו זו בסך הכל נורה אדומה. “זה התסכול על הקלות הזאת שבה חיי אדם נגזלים”, הוא אומר. נראה שגם כוחות המשטרה הגדו־
לים, שעמדו אתמול מחוץ ליישוב, מבינים את זה. כאן חיים אנשים שאין להם הרבה מה להפסיד.