הסדר הגז מעורר בחודשים האחרונים אמוציות ויצרים כי מדובר באמת באחד המהלכים הכלכליים הדרמטיים ביותר בשנים האחרונות. על כף המאזניים מונחים למעלה מטריליון שקלים. לכל שינוי בהסדר הגז, לכאן או לכאן, השפעה מהותית על הכיס של כולנו.
נתחיל דווקא מהסוף. אל הכנסת הובאה הצבעה בעד האצלת סמכויות שר הכלכלה אריה דרעי לממשלה. מדובר באפשרות לשימוש בסעיף 52, המתיר לשר הכלכלה לעקוף, בנסיבות מיוחדות (מדיניות וביטחוניות), את שיקולי התחרות והריכוזיות במשק הגז. הכנסת לא אמורה לדון ולאשר את מתווה הגז כולו, למרות שזו דרישתן של מפלגות האופוזיציה, ובהן המחנה הציוני ויש עתיד. הממשלה מסרבת להביא את המתווה לאישור הכנסת, אלא תחשוף אותו לשימוע ציבורי (למשך שבועיים) ולאחר מכן תתבקש לאשר אותו מחדש.
במילים אחרות, ההסדר כולו תלוי על בלימה בגלל סירובו של דרעי להשתמש בסעיף 52, מה ש״הביא את הסעיף״ לנתניהו. בהמשך סירבו חלק משרי הממשלה (כחלון, חיים כץ וגלנט) לאמץ את האצלת הסמכות.
דרעי נדרש לפעולה זו לאחר שהממונה על ההגבלים, דיוויד גילה, דרש, בשם הגברת התחרות במונופול הגז, לאלץ את חברות הקידוח דלק ונובל אנרג׳י לפצל בין השיווק לבעלות על קידוחי תמר ולוויתן, בתקווה שהתחרות המיוחלת תגיע.
אלא שנובל שקלה לפנות לערכאות משפטיות והפעילה לחץ כבד באמצעות בכירים בממשל האמריקאי. המתווה המומלץ על ידי גילה לא אושר בסופו של דבר, והוא נאלץ להתפטר, ובמקביל שקל לפנות לבית הדין להגבלים ולטעון שחברות הגז פועלות כמונופול המחייב פירוק ופיקוח.
כאמור, סעיף 52 שהגיע לקבינט המדיני־ ביטחוני אמור היה לפרום את הפלונטר. בשלב הבא היו אמורים לאשר את המתווה החדש, שהיווה מעין ״פירוק־לייט״ של המונופול, הכולל מכירה של חלק מקידוחי הגז כריש ותנין שהחזיקו תשובה ונובל, מכירת החזקות תשובה בקידוח תמר, ומכירה של חלק מהחזקות נובל בתמר. בלווייתן לא נגעו.
במקביל נקבעו הסדרי ייצוא מחדש וגובשהנוסח ת מחיר עדכנית, שנועדה להבטיח יציבות יחסית עבור צרכני הגז הפוטנציאליים. אם נתעלם מהשיקולים הפוליטיים במאבק במה שמכונה ״מונופול הגז״ ונתמקד בטיעונים העניינים בלבד, מדובר באלה:
המחיר בהסדר הגז החדש הוא גבוה מדי (5.5 דולר ליחידת אנרגיה) ויש להפחיתו בכ־20%. רווחיות חברות הגז בהסדר זה היא חזירית וכוללת תשואה של עד 23%, בעוד שעלות הקידוח השולית ליחידה מסתכמת בחצי דולר בלבד.
ההסדר החדש, כך נטען, אינו מבטיח תחרות אלא מנציח את מונופול הגז, במיוחד בנוגע לקידוח לווייתן. מכסות הייצוא שנקבעו לחברות הגז הן גבוהות ועלולות לפגוע בעתודות הגז עבור המשק המקומי. לכך נוספ ו ויכוחים ושוליים הנוגעים לסוגיית האחריות לפיתוח צינורות נוספים שיובילו את הגז לחופי הארץ.
עד כאן הטענות, שאין לדחות אותן על הסף, אף שחלק מהפתרונות שהוצעו (כמו הלאמת הקידוחים, דחיית ביצוע קידוח לווייתן או העברת האחריות לקניית הגז לממשלה) נגועים בנאיביות, במקרה הטוב, או בפופוליזם, במקרה הרע.
כל הטיעונים הללו עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות, ובראשם השר יובל שטייניץ ופרופ' איתן ששינסקי. צריך היה להיות ברור שללא הסדר הגז שגובש, החלופה עלולה הייתה להיות סיבוך המדינה בהליכים משפטיים מורכבים שעלולים להימשך שנים. יותר מכך, הליכים אלה עלולים להבאיש את ריחה של המדינה בעיניהםשל משקיעים זרים.
ההסדר החדש כולל הסכמות סבירות גם בעניין המחיר (נמוך ביחס למרבית מדינות העולם). בניגוד לטיעונים חריגים, קיים קונצנזוס שלפיו אסור היה לסכן פעם נוספת את לוח הזמנים של קידוח לווייתן.
בעניין התשואה (שהאוצר הוא המוטב העיקרי שלה), הוגן להביא בחשבון את עניין הסיכון. תשובה ונובל אנרג'י היו בסביבה כדי לקחת את הסיכון. קדמה להם המדינה, שניסתה לחפש במשך עשרות שנים, ונכשלה. גם המתחרים שצמחו סביב נובל ותשובה נכשלו במבחן התוצאה ומאות מיליוני דולרים שקעו במצולות.
ועדיין, הטענות בעניין הנצחת המונופול נכונות. אכן קשה מאוד לפרק גורמים עסקיים שבחסות הרגולטור הפכו למונופול. הם גילו מרבצי גז בכמות של כ־1,000 BCM במדינה שתצרוכת הגז השנתית שלה מסתכמת בכ־7.5 BCM.
אבל המונופול יאבד את משמעותו אם הרגולטור יהיה עם האצבע על הדופק בעניין המחיר. המונופול גם יאבד את כוחו אם לשוק האנרגיה הישראלי ייכנסו שחקני הגז, שידעו כי מובטחת להם ודאות רגולטורית. ה ם יגיעו לחופי ישראל, יקדחו בתקווה שימצאוגז, ואולי יביאו את התחרות.