"עמנואל, 20 שנה עברו לדעתך מהר?״ אורלי נעמה אלקריב שאלה את בעלה בזמן שחיפשה בעצמה תשובה. ״בדיוק עכשיו אתה תופס אותנו כשבעלי משפץ את החצר, ונזכרנו שיש תמונה שצילמנו כשעברנו לבית הפרטי. תמונה של נעמה כשאביה מסדר ומשפץ את הגינה. אני לא יודעת אם הזמן עבר מהר, אבל עמנואל אומר שכן״.
ביום שבת הקרוב יציינו 20 שנה לאסון ערד, טרגדיה שקשה להתעלם ממנה גם אחרי שעבר פרק זמן כל כך ארוך. זה קרה בפסטיבל ערד, פסטיבל מוזיקה שמשך עשרות אלפי צעירים מדי שנה, שירדו דרומה כמפלט בימי החופש הגדול. אווירה של כיף והורמונים משתוללים.
ואז הגיעה ההופעה ההיא של משינה, שהייתה אמורה להיות הופעת הפרידה של הלהקה הפופולרית שהודיעה על פירוק כמה חודשים קודם לכן. קדמה לה הופעת חימום של להקת טיפקס. כ-25 אלף כרטיסים נמכרו להופעה באותו ערב, הרבה יותר צופים ממה שהמקום יכול היה להכיל. מחדל רדף מחדל באותו ערב, ובזמן הופעת החימום של טיפקס חלק מהשער קרס כתוצאה מלחץ הקהל והדוחק הרב והתמוטט על הצעירים שעמדו לידו. האסון גבה את חייהם של שלושה צעירים - נעמה אלקריב, בת 15, איטן פלד, בן 16, וחן יצחק, בת 16. בני נוער שכל חייהם היו לפניהם. בעקבות האסון הורשעו חמישה ממארגני הפסטיבל בגרימת מוות ברשלנות ונידונו לתקופות מאסר שונות של עד שנה.
״זה היה רצח״, קובעת אלקריב, אמה של נעמה ז״ל. ״מה שקרה שם היה בגלל תאוות הכסף. הם לא הלכו וירו לה בראש ולא שיספו את גרונה, אבל עשו את זה בכוונה תחילה כדי להרוויח ולמלא את הקופה ובלי לחשוב לרגע. אם במשרד הכרטיסים הבעלים ידע שהוא מוכר כרטיסים עודפים, אז מבחינתי זה כמו לשסף גרון. הראש הקטן של המשטרה, של עיריית ערד שלא דאגה. איך אמר פעם רבין? שיטת הסמוך. סומכים שיהיה בסדר ולא היה בסדר. היום נעמה הייתה צריכה להיות בת 35״.
חמשת הימים שבהם נעמה נאבקה על חייה בבית החולים הם צלקת שנותרה מהאסון ההוא. ״היו שעות או קטעי זמן שהרופאים היו טיפה יותר אופטימיים״, היא נזכרת. ״היום כשאני קוראת על כל מיני נסים ועל אנשים שהיו במצב קשה וחזרו לחיים, אני חושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו. עמנואל התקשר אז לנשיא עזר ויצמן וביקש שיעזור ויעבירו את נעמה מבית החולים סורוקה לשיבא. היה אז פרופסור מאוד בכיר שבא לבדוק את נעמה וסיפר ששימש כרופא בבית חולים הר סיני בניו יורק ונתקל במקרים דומים. זה לא עזר. לקראת הסוף איזה
רופא, שהיה אחראי על מערך ההשתלות, קרא לי וביקש שננתק את נעמה מהמכשירים כדי שהיא תתרום איברים. לא הסכמתי והוא ממש כעס עלי, קרא לי 'אישה עקשנית'. כעס על אמא שהבת שלה גוססת בחדר הסמוך״.
האסון בפסטיבל ערד. צילום: קוקו
מתנהלים כמו קונגו
איטן פלד ז״ל מבאר שבע היה תלמיד מצטיין שאהב מוזיקה, במיוחד את U2 ומשינה. עד היום משפחתו מנציחה את שמו בלא מעט דרכים. בין היתר, בתיכון מקיף א', שבו למד, נערך טקס חלוקת מלגות למצטיינים, ופרס על שמו מוענק מדי שנה לתלמיד התיכון שמגיש את עבודת הגמר המצטיינת בנושא הקשור לתעשייה הכימית.
״אחרי האסון ניסו לחזור ולקיים את הפסטיבל כאילו דבר לא קרה ולא התנגדנו, להפך, היינו בעד. רק אמרנו שצריך לשנות את הפורמט ולהפוך אותו לבטוח״, מספר ד״ר מיכאל פלד, אביו של איטן ז״ל. ״אז בתוכנית טלוויזיה חנן יובל, שהיה מהמארגנים, אמר: 'אתם לא תגידו לנו איך לנהל פסטיבלים'. אמרנו שבצורה שבה מתכוונים לעשות זאת אנחנו לא תומכים, כי אם היה אסון, יהיה עוד אחד. במשך שנים נאבקנו לשנות, אבל יש לך כוחות מוגבלים. אתה צריך להחליט אם אתה מגדל משפחה, או שכולם מאבדים אבא ואמא מכיוון שאתה עסוק במלחמות. נאבקנו עד שהבנו שאנחנו נלחמים בטחנות רוח״.
מה זאת אומרת?
״יש דוח ועדת אגמון, שקמה בעקבות האסון, יש דוח המשטרה, ושם כתוב שחור על גבי לבן ודבר לא השתנה. הצורה שמנהלים היום אירוע דומה לצורה שבה ניהלו ב־95'. אתן לך דוגמה. מי אחראי על קיום אירוע? על פי חוק אין מישהו מוגדר, והמשטרה לוקחת לעצמה את הכובע, אבל היא אחראית על הסדר הציבורי. אם האירוע מתקיים בלי הפרעה, למה שתהיה מעורבת? למה אין מישהו שמתאם בין הגופים כדי לוודא שכולם מעודכנים? החלטת שאתה רוצה 5,000 איש במתחם וקיבלת רשות ממגן דוד אדום, משרד הבריאות והשד יודע מי ובדקה ה־90 שינית ל־8,000. מי אחראי לבדוק שכל הגופים מעודכנים, יודעים ומאשרים? אין כזה. במשך 15 שנה עקבתי עד שהבנתי שאנחנו חיים ברפובליקת בננות ויש פה יותר מדי אינטרסים כלכליים שאתה לא יכול להתגבר עליהם. הרמתי ידיים״.
איזה אינטרס כלכלי?
״אתה מנהל אירוע, והמשטרה אומרת שלאירוע צריך איקס שוטרים. מי שמממן זה מי שביקש את הרישיון, אבל השוטרים הם שוטרים בשכר. לאן הולך הכסף? למשטרה, אז למה שהיא תוותר על הזכות? יש הגדרה על פי חוק למפיק? אתה רוצה להמשיך לגלגל את השיחה הזו?״.
ד״ר פלד זוכר איך ניסה להפעיל את כל כוחו כדי לשנות דברים: ״במשך שלוש קדנציות של הכנסת ניסיתי למצוא חבר כנסת אחד או שר שיהיה מוכן להוביל מהלך. אחד שיבחן מה היו הכשלים, ייקח את הדוח, יסתובב בעולם. יבוא ויגיד, כמו שאנחנו אוהבים להתגאות, OECD. קדחת, אנחנו קונגו במקרה הטוב. שולמית אלוני הייתה שרת החינוך והתרבות. ידיד שלנו, שהיה חבר מרצ, אמר שהוא מעוניין להעלות את הנושא לדיון במפלגה. לא העלו. אז התקשרתי לשרה ושאלתי אם חלילה וחס גדוד צנחנים היה רומס שלושה נערים פלסטינים בחברון, האם היו עוברים שם על המקרה באותה דומייה כמו שנרמסו שלושה ילדים בערד, כאשר משרד התרבות מימן וניהל את הפסטיבל? חיכיתי לתשובה במשך שנים, אבל כנראה שלעולם לא אקבל״.
במהלך השיחה איתו, לד״ר פלד, שעבד במשך שנים בתרכובות ברום, יש בקשה אחת. ״האזכרה לאיטן תתקיים ב־30 ביולי, בשעה שש ורבע, בבית העלמין בבאר שבע. זה יעשה לנו טוב שאנשים ידעו״, הוא אומר.
המחיר שלא שולם
אל אורלי נעמה אלקריב האבנים בבית הקברות לא כל כך מדברות, אבל האסון כל כך כואב וקל להבחין בכך בקולה. היא הוסיפה את ״נעמה״ לשמה הפרטי כהנצחה. לצד הכאב הגדול, המשפחה ניסתה להמשיך את חייה בדרכה, וכשנה וחצי לאחר האסון, כשאלקריב הייתה בת 43, נולדו לה ולבן זוגה עמנואל תאומים, נועה ונועם.
״אני יודעת שהרבה הורים ומשפחות שכולות אומרים: 'הבן שלי היה קורבן, אני לא אוכל להחזיר אותו, אבל לפחות שיסיקו מסקנות לפעמים הבאות'. אותי זה לא מעניין״, אומרת אלקריב. ״לא מעניין אם יישמו ומה עשו. הרי תרבות הסמוך קיימת גם היום. אני לא צריכה להגיד לך איזה אסונות נוספים קרו מאז. אמיר רנד שנמחץ ביציעי אצטדיון קריית אליעזר, ומה עם אסון גשר המכבייה? לא למדו. אז אנחנו הסתדרנו ובנינו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. אנחנו משפחה וזהו״.
אורלי נעמה אלקריב. צילום: צילום פרטי
האסון הפך אותך ליותר חרדתית?
״גם ככה הייתי חרדתית ואחרי זה המשכתי להיות חרדתית. התלבטנו אם לשלוח את נעמה לערד, אבל זו הייתה תקופה אחרת. עמנואל התנגד, לא רצה להיכנע לתכתיבים חברתיים כשנעמה שאלה: 'למה אני לא וכל החברות שלי כן'. מאוד התנגד וכעס. אני ריככתי אותו ודיברתי על לבו וזה מה שקרה״.
שלוש המשפחות של הרוגי האסון לא נמצאות היום בקשר. אלקריב אומרת שהם לא מאלה שמתנחמים בזרועות אחרים, אבל אם ייפגשו - ישמחו לדבר. ד״ר פלד מצדו סיפר שהם לא שיתפו פעולה עם שתי המשפחות האחרות בהליך המשפטי שהתנהל נגד המארגנים, אלא פעלו בנפרד בגלל השקפות עולם שונות.
אבל מה שאיחד אותם אז היה החוזק לעמוד מול המערכות ולא להוריד ראש. צריך לזכור שאלה היו ימי טרום הטוויטר והפייסבוק, שבהם אירועים היו עולים לכותרות ונעלמים במהירות. אף שמי שהיה אחראי לאסון שילם את המחיר, לטענת המשפחות, הוא לא היה גבוה מספיק.
״קשה לי להאמין שהיית יכול היום לזעזע גופים גדולים כמו עיריית ערד, משרד החינוך והתרבות, המשטרה, מכבי אש, מד״א״, אומר ד״ר פלד. ״אלה גופים חזקים שיכולים לספוג את הביקורת ולא מזיז להם שום דבר. אז לא היו רשתות חברתיות, אבל הנושא היה מספיק זמן בתקשורת. יותר מזה, אם לא היינו מביאים אותו לתודעת הציבור, הוא היה נעלם. אז אני לא יודע איך לקרוא לשורה התחתונה, אבל אף אחד מאלה שארגנו את הפסטיבל וניהלו את האסון מרגע שהחל לא תפקד כמו שהיית מצפה במדינה נורמלית. חלק מהאחראים ישב פרק זמן קצר מאוד בכלא, אבל כולם המשיכו בחייהם והיום שום דבר לא השתנה״.