איציק מזור, עד לא מזמן יו"ר קיבוץ עין גדי, חשב לרגע ולבסוף נעל נעלי התעמלות, נכנס לרכב וסימן לנו לנסוע אחריו. השמש כבר נטתה לשקוע מעל ים המלח ומפלס החום החל מעט לרדת. לפתע אפילו השלולית המתרוקנת נראתה קצת יותר פוטוגנית מאשר בשעות הצהריים חסרות האיפור.
לא קל לתושבי הקיבוץ להגיע לגראונד זירו הפרטי שלהם. יותר מדי זיכרונות רעים מסתובבים בשטח. מי שלא היה שם יתקשה לקלוט את ממדי השבר.
מזור הראה לנו את השיפוע ואת הסדקים העבים באספלט שנוצרו כתוצאה משינויי הקרקע הקיצוניים. “הכל נהרס", הוא אומר, “כל זה יקרוס. מה שאתה רואה שם, לא תראה יותר. יש קו של בולענים. ואיפה שיש בולענים, יש קריסה. אתה חי באזור שממילא קשה לחיות בו. החום, התנאים הפיזיים ועכשיו יש פה כאוס נוראי, תופעה של סביבה שנהרסת. אתה חי בכאב לב תמידי, וכדאי שנדע שזה לא הטבע, אלא מעשה ידי האדם".
אילו היה ניתן, היו מפנים את ההריסות ומחזירים את המראה הטבעי, אבל אין אף חברת ביטוח שמוכנה לבטח את הפועלים מסכנת הבולענים. לכן השנים עוברות וגלי ההריסות עומדים כמו אנדרטה מדכאת לאזור שהיה פעם מרכז החיים.
“אמרתי לחבר'ה שאני לוקח ג'יפ של הצוות, אבל רק לזמן קצר", הוא סיפר כשנפגשנו, “הייתי אופטימי. אמרתי שהם בטח יצטרכו את הרכב ואז יחפשו אותי. הם שינו את התוכניות ורק בערב נזכרו לבדוק אם הג'יפ הגיע. לכן החילוץ התעכב. יצא לי לראות לפחות שלוש פעמים איך בולען נפער. אומנם לא מתחת לרגליים, אבל קרוב. תופעה מרשימה ומפחידה".
אומרים שבסביבות ים המלח יש כבר 5,000 בולענים. מאות חברים חדשים מצטרפים מדי שנה. יש קטנים, אבל יש גם בקוטר 30 מטר ובעומק דומה. יש בורות מרהיבים שהתמלאו במים, ויש מי שמנבא שבעתיד עוד תתפתח תיירות בולענים מכניסה.
בקיבוץ נאנחים מייאוש. רק בשנה שעברה החוף סיים ברווח של ארבעה מיליון שקלים וסיפק עבודה ל־20 איש. “הבולענים הם מעשה ידי אדם, בגללם הטבע נוקם בנו", אומר דוידי מרום, יו"ר דירקטוריון הקיבוץ, “זה משבר ממשי. אנשים גדלו עם החוף, האמינו בו. מעבר למקור פרנסה, זה הדגל, יחד עם מפעל ‘אהבה'. אז תאר לך שהיו מורידים מחר את המשכורת שלך ב־30%, איך היית מגיב? זה חוסר אונים".
“המדינה כרגע מדברת ולא עושה. אנחנו עם עצמנו. מקווים שיימצאו עבורנו אמצעי ייצור חלופיים. אנחנו מדברים על צמיחה ולא על עזיבת המקום. מקווים שהמצב זמני. זה הרי לא משהו שיצרנו, אלא קיבלנו 'מתנה' מאחרים".
דניאל אמר השבוע: “לא נכנסנו לזה כי לא קיבלנו הזמנות עבודה. מה שאנחנו כן עושים, זה בשוליים. ביקשו מאיתנו להכין הצעה לתוכנית עבודה, וגם לזה אני לא יודע אם יהיה תקציב. מההתחלה אמרנו שאי אפשר לפתור את בעיית הבולענים, אבל ניתן ליצור מערכת שתסייע לחיות בסביבה כזו, לקבל החלטות".
במהלך הישיבה בוועדת הפנים נאנח לא פעם דב ליטבינוף, יו"ר המועצה האזורית תמר, שבה נמצא קיבוץ עין גדי. “זו תחושת דז'ה וו, כאילו אני נמצא בדיון שהתחיל ב־2003 ואחרי זה ב־2007", הוא אמר לנוכחים, “בפרוטוקול מ־2009, בוועדה לביקורת המדינה, נאמרו אותם דברים, אבל שום דבר לא נעשה".
לליטבינוף לא רק צרות ים המלח על הראש, הוא גם היה מעצורי הפרשה בכיכובה של סגנית השר פאינה קירשנבאום. שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם שתי הצרות האלה. “אני מתפקד כרגיל", הוא ענה, “המחויבות שלי למקום ולאזור גורמת לי לשים את מה שעברתי בצד. זו הייתה טראומה ואני מקווה שהנושא ייסגר ואצא מזה כמו שצריך. אני מאמין שעשיתי את הדברים בצורה נכונה וחוקית".
“היום אומרים שצדקתי עד הנבואה הקשה הבאה", הוא מכין את כולם, “יכול להיות שאני לא איש שיודע להגיד את הדברים בצורה קלה, אבל כל התחזיות שלי התאמתו, עד האחרונה שבהן. הנה העתק גיאולוגי שלא רואים על פני השטח, אבל מיפיתי ב־83'. הוא משפיע על תפוצת הבולענים. השתמשתי בו כמכשיר חיזוי שעבד נכון. עד סוף 2012, מתוך 113 בולענים שהופיעו בעין גדי, 111 היו בתוך הרצועה הזאת".
“הסיפור קשה וכואב", רז אומר, “הבולענים מתרבים וכמות העבודה שאתה צריך להשקיע היא פי כמה. זה קשה פיזית ואף אחד לא מוכן לבטח אותי. אני עושה את זה כי אף אחד אחר לא יעשה. עכשיו פתרו את הבעיה כשאמרו שבאוקטובר התקציב ייגמר. אני חושב שזה אידיוטי, אבל זה תופס אותי בזמן המתאים. זה לא אני שעזבתי, זה הם שהחליטו. תודה, אבל כדאי שיבינו שהבולענים עדיין כאן".
התרעות פיקוד העורף