קרן רווה, גרפולוגית משפטית ומומחית לזיהוי כתבי יד וזיופים, נתקלה במקרים רבים שהדהימו אפילו אותה. "גבר מהמגזר החרדי חשד שאשתו בוגדת בו", היא מספרת.

"בפח הזבל של הבניין הוא מצא מכתב מאוד סוער ומיני של אישה לאהוב שלה. אשתו טענה שזה לא כתב ידה, וגם כתבה לו מכתב כדי להראות ששני כתבי היד לא דומים. הגבר פנה לעורכת דין, והיא שלחה אלי את שני כתבי היד כדי לבדוק אם מדובר באותה כותבת או לא. ראיתי שאף על פי שעל פניו הכתב נראה שונה בשני המכתבים, כן מדובר באותה אישה, אבל במצב רוח שונה לחלוטין. המכתב למאהב נכתב כשהיא הייתה נסערת ונרגשת, ואילו המכתב לבעלה נכתב כשהייתה מאופקת. לכן גם היה שוני כה ניכר בין כתבי היד. אבל עדיין היו דברים ייחודיים שהיו זהים בשני המכתבים, כמו למשל גימ"ל שפיצית כזאת שבלטה בהם. כתבתי את חוות דעתי, הציגו אותה בבית המשפט, ובסופו של דבר האישה הודתה ברבנות שאכן היא זו שכתבה את המכתב למאהב".

סיפור זה וסיפורים נוספים מחייה המקצועיים של רווה מובאים בספרה החדש – "על קוצו של דיו – גרפולוגיה משפטית וזיהוי זיופים" (הוצאת "מדיה 10") – שיצא לאור בימים אלה. בספר אפשר לקרוא גם על שיטות זיוף שונות ועל דרכים לגלות אותן.
 



"בשנים האחרונות חלה עלייה בשימוש בכלים של הגרפולוגיה המשפטית", אומר עו"ד אבי גפן, שעוסק בדיני משפחה וגירושים. "היו לי עשרות תיקים שנגעו למהימנות של כתבי יד, בעיקר צוואות שנחשדו כמזויפות. פניתי פעמים רבות לבית המשפט שימנה גרפולוגים משפטיים, כדי שיחוו את דעתם, ולא פעם התגלו זיופים וגם חתימות תחת איום, ובשל כך נפסלו הצוואות. היו גם כמה הסכמים בין בני זוג, שלאחר שהוגשו לבית המשפט על ידי אחד הצדדים, טען הצד השני שהם מזויפים. גם במקרים אלה חוות הדעת של הגרפולוג המשפטי היא שהטתה את הכף לטובת אחד הצדדים".

מזהים אותנטיות
 

רווה (45), בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר שני במשפטים, למדה גרפולוגיה ב־The British Academy of Graphology, ועברה השתלמות מיוחדת לגרפולוגיה משפטית.
 

"גרפולוגיה משפטית קשורה לכתבי יד ולמסמכים שמגיעים או עלולים להגיע לבית המשפט, למשל צוואות והסכמי ממון", היא מסבירה. "לעומת זאת, גרפולוגיה אבחונית עוסקת באישיות של האדם, ובדרך כלל משתמשים בזה לצורך קבלה לעבודה. אבל הדבר היפה הוא שלאחרונה רואים הרבה יותר מקרים שבהם יש קו תפר בין הגרפולוגיה המשפטית לאבחונית, מה שנקרא גמירות דעת".


תוכלי לתת דוגמה?


"שתי אחיות הסתכסכו בנוגע לצוואה של אמן. האחות שנושלה מהצוואה טענה שהחתימה של אמה לא אותנטית. השופט ביקש חוות דעת, וטענתי שהחתימה כן אותנטית. ואז האחות הציגה טענה נוספת, שלפיה אמה לא הייתה במצב נפשי מתאים לחתום. הוכחתי שהיא כן הייתה שפויה וידעה בדיוק על מה היא חותמת. כלומר הגרפולוגיה האבחונית באה לחזק את המשפטית.


"כבר בשנת 1977 בית המשפט העליון הגדיר את נושא הגרפולוגיה כמדע שימושי", רווה ממשיכה לספר. "לאורך השנים ניתן גם לראות שבתי המשפט עוברים ממינוי של יוצאי מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי - א"ש), שהיו נקראים לכתוב את דעתם בנושא אותנטיות של מסמכים וחתימות, למינוי של גרפולוגים משפטיים בתור מומחים שנותנים חוות דעת בנושא. אבל עדיין לחלק מהשופטים ישנה דעה קדומה כאילו יוצאי המז"פ נותנים חוות דעת יותר מקצועית, ולא כך הוא הדבר". 
 

מהו בעצם היתרון של הגרפולוג המשפטי?

"הוא מבין גם את הלך הרוח של הכותב בעת החתימה וגם כיצד מצב הרוח משפיע על כתב היד. ההבנה הזאת מאפשרת לגרפולוג המשפטי לדעת להגדיר את 'טווח השונות'. כלומר, שלוש חתימות של אותו בן אדם, שיכולות להיראות למישהו שונות לחלוטין, גרפולוג משפטי בדרך כלל לא יפספס ויבין שמדובר באותו בן אדם במצבי רוח שונים".


לדברי רווה, אף שהביקוש לגרפולוגים משפטיים בבתי המשפט עולה, עדיין זהו תחום מומחיות שנחשב צר וכזה שאין בו מומחים רבים. "אני יכולה להגיד לך שאין לי יותר מעשרה מתחרים ממשיים", היא מחייכת.


איך את מסבירה זאת?

"במקצוע הזה צריך שילוב יכולות נדיר. מצד אחד זה מצריך את העין הקפדנית והדקדקנית, מצד שני מי שעוסק בכך צריך גם להיות מסוגל לעמוד לחקירה נגדית בבית המשפט, כשעורכי דין ינסו להקטין את חוות הדעת שלו. כמו כן, עוד אין מספיק מודעות למקצוע הזה בקרב הקהל הרחב, ובארץ גם אין מקום מסודר ללמוד את זה".


למה החלטת לכתוב את הספר?

"הספר האחרון בתחום הזה שנכתב בארץ יצא בשנת 1982, שזה טרום עידן המחשב. הזיופים מאז כל כך השתכללו, וכך גם השיטות לגלות את הזיופים. רציתי לפרוס את המידע הקיים למי שמתעניין בתחום, לעורכי דין, לבתי המשפט וגם לקהל הרחב". 


לא מעט זיופים מודרניים נעשים על ידי סריקת מסמך, חיתוך הקטע של החתימה והדבקתה במסמך אחר. "ממש העתק־הדבק", היא אומרת. 

ספרי על מקרה של זיוף כזה.


"מישהי חויבה על ידי הבנק שלה לשלם הלוואה גדולה שלקחה. אבל האישה טענה שמעולם לא לקחה את ההלוואה הזאת. הבנק מצדו סיפק את המסמכים שבהם רואים את חתימתה על טופסי ההלוואה. האישה הייתה היסטרית כי זיהתה את החתימה שלה, אבל אמרה: 'אני לא חתמתי'. עורך הדין שלה העביר אלי את המסמכים, ואני ראיתי שבבנק לקחו את החתימה שלה, שהייתה להם, והדביקו אותה על כל המסמכים". 


איך עלית על זה?


"בן אדם לא מסוגל בשום אופן לייצר את אותה חתימה בדיוק מופתי יותר מפעם אחת. לכן כשיש זהות מוחלטת בין חתימות, אין ספק שמדובר בזיוף. בית המשפט קיבל את חוות דעתי, ושחרר את האישה מההלוואה".


היו לך גם מקרים שבהם הצטערת שעלית על האמת?


"כן. הגיעה אלי אמא עם מכתב. היא רצתה לדעת אם הוא של בתה בת ה־15. היו בו תיאורים מיניים קשים ובוטים של מישהי שכותבת לאדון שלה עד כמה היא מוכנה לשרת אותו. גיליתי שזה אכן של בתה, והיה לי מאוד עצוב להגיד את זה לאמא".


"מרגישה כמו בלש"



מדבריה של רווה אפשר להבין את העיקרון הפשוט: איפה שיש כסף, יש זיופים. והמסמכים שבעיקר נוהגים לזייף הם צוואות, הסכמי ממון, ביטוחי חיים וסכסוכי עבודה.
 

כתב יד, אגב, משתנה לא רק בהתאם למצב הרוח, אלא גם משתנה עם השנים. "הגיעה אלי אישה שתבעה איזשהו מנתח שעשה לה לפני יותר מעשר שנים ניתוח, שבעקבותיו נגרם לה נזק בלתי הפיך. הרופא טען שעדכן אותה לגבי הסכנות שעלולות להיות, ואף הציג מכתב לפני הניתוח שבו הוא כתב לה את זה. האישה אמרה שלא היה ולא נברא. לקחתי את המכתב של הרופא והשוויתי אותו לשני סוגי כתב יד שלו – כתב מעכשיו וכתב מהתקופה שבה הניתוח התקיים. לפי ההשוואה זיהיתי שהוא כתב את המכתב עכשיו, ורק כתב בו תאריך של פעם".
 

כרגע רווה מסיימת לעבוד על כתבי יד מאוד מרגשים. "הגיעו אלי שלושה עמודים מתוך קוראן ישן שעבר במשפחה במשך הרבה דורות. בעלי העמודים רצו לדעת אם ייתכן שהמסמך הזה הוא בעצם כתב ידו של אדם מאוד ידוע מעיראק מהמאה ה־11. השוויתי בין המסמכים שהגיעו אלי לבין כתבים של אותו אדם מפורסם שכבר נמצאו, וגיליתי שזה אכן אותו אדם. זה מאוד מרגש, כי שלושת הדפים האלה הם פריט היסטורי".


מהו הסיפוק שלך מהעבודה?


"זה כמו לפתור תעלומה, לגלות את האמת ולהרכיב את הפאזל. אני מרגישה ממש כמו בלש".