לאחרונה נאלצה עו"ד בת־עמי ברוט, הממונה הארצית על יחידות הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות, לקיים שיחת טלפון לא פשוטה. בשיחה הודיעה לאמה של צעירה, שהתלוננה כי הותקפה מינית בידי שני צעירים שבילו עמה במועדון, כי בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישה המדינה על זיכויים מחמת הספק בבית המשפט המחוזי. זאת אף שממצאי DNA של השניים נמצאו על גופה של המתלוננת. "הפרקליטה שניהלה את התיק ביקשה שאני אבצע את השיחה כי היה לה קשה מדי", נזכרת עו"ד ברוט.
"הייתי צריכה לעדכן את האם שאחרי שנים של ניהול משפטים ומאבק, הגענו לתחנה האחרונה, שבה יש זיכוי, בשל קשיים ראייתיים", מגוללת עו"ד ברוט. "השיחה הייתה סוג של תהליך. התקשרתי בשעות הערב, כשהיא לא בעבודה. תחילה שאלתי לשלומה ולשלום הבת. ואז אמרתי את האמת: שאנחנו מאוד מצטערים על פסק הדין הזה. לאמא היה קשה לקבל את העובדה שלמרות ה-DNA, הם יצאו זכאים, הם יוצאים לחופשי ואף אחד לא נותן את הדין. הסברתי לה את הפער בין המצב העובדתי - שבתה נאנסה - ובין האמת המשפטית. בסוף השיחה היא סיפרה שהבת השתקמה והמשיכה בחייה והודתה לי".
בפרקליטות עוסקים לא רק בהגשת כתבי אישום וניהול משפטים. מתוקף חוק זכויות נפגעי עבירה, מוטלת על המדינה גם שורת חובות מול מי שפוגשים בחוק ברגעים הקשים ביותר בחייהם - הקורבנות. ביניהם, נפגעי עבירות מין נחשבים המקרים הטעונים ביותר. "כשאדם נשדד לא שואלים אותו: 'למה הלכת בסמטה חשוכה' או 'למה החזקת את הארנק ביד'", מסבירה עו"ד ברוט, "אבל אלה הדברים הראשונים ששואלים נפגעות עבירות מין. 'למה עלית איתו לדירה?', 'למה נפגשת איתו בפעם השנייה?', 'למה לא סיפרת להורים?'".
מספרם של תיקים מסוג זה הוא חלק נכבד מכלל התיקים. בשנת 2015 נפתחו בפרקליטות 3,697 תיקי עבירות מין, המהווים 12% מכלל התיקים שנפתחו באותה שנה. כמו כן, ב־2015 הגישה הפרקליטות 617 כתבי אישום בגין עבירות מין (מרביתם נפתחו קודם לכן), מתוכם 178 כתבי אישום בגין אינוס, בעילה אסורה בהסכמה ומעשה סדום, 373 כתבי אישום בגין מעשה מגונה ומעשה מגונה פומבי ו־66 כתבי אישום בגין עבירות מין במשפחה ובידי אחראי לחסרי ישע. בשנת 2015 נסגרו בפרקליטות 3,158 תיקי עבירות מין ללא הגשת כתב אישום. מתוך התיקים שנסגרו ללא הגשת כתב אישום, רק 13% נסגרו מחוסר אשמה ואילו 68% מהתיקים נסגרו מחוסר ראיות.
הפרקליטות רשמה הצלחה ב־2015 כאשר 80% מההליכים המשפטיים בתיקי עבירות מין הסתיימו בהרשעה. זאת אף שבמקרים רבים מדובר בתיקים קשים להוכחה, של מילה נגד מילה. מאחורי המספרים הללו נמצאים מי שחייהם התהפכו, לעתים ללא תקנה. בפרקליטות מבקשים להדגיש כי השירות שניתן לנפגעי העבירה אינו טיפולי, אבל בפועל, לקשר עם התובעים יש לעתים קרובות מאפיינים תרפויטיים, והדרך שבה הם מתווכים לנפגעים את ההליך הפלילי משאירה חותם על נפשם של הנפגעים.
"לא פועלות לבד"
אחד המאפיינים הייחודיים של עבירות מין הוא ההיכרות המוקדמת שלעתים קרובות קיימת בין הפוגע לנפגע. בכ־89% מהמקרים, מדובר בפוגע מוכר. "תיקי מין רגישים הרבה יותר ומלווים במורכבות שלא קיימת בתיקים אחרים", מציינת עו"ד ברוט. "למשל, במקרים של עבירות בתוך המשפחה או בתוך אוכלוסיות סגורות ושמרניות, שמפגינות הרבה פעמים חוסר תמיכה. כך הקורבנות בודדים במערכה, והפרקליט, מעצם היותו מי שנמצא עמם בקשר, הופך להיות גורם מלווה. בדרך כלל אנחנו מפנים לגורמי סיוע ונעזרים בהם. כל תיק הוא אחר, ובכל תיק אנחנו נתקלים בדילמות. העמדנו לדין אדם שנהג לצלם ילדות קטנות בלא ידיעתן. במסגרת החקירה נמצאו אצלו תמונות פדופיליות. הייתי צריכה לבשר להורים שילדתם היא קורבן לעבירת מין, בלי שידעה על כך.
היה לי מקרה של נערה צעירה שנמצאה גם ככה בקשיים ונאנסה בידי נער אחר. לאחר ניהול התיק ועדות קשה בבית המשפט, עם חקירה נגדית לא פשוטה, הנאשם זוכה. במקרה הזה הרגשנו שזה לא נכון שרק אנחנו, כפרקליטות, ניידע אותה בזיכוי. היינו בקשר אינטנסיבי עם הגורמים הטיפוליים, כדי שהיא תהיה מסוגלת להכיל את המסר. לא תמיד אנו פועלים לבד".
התסכול שמתלווה לזיכויים מעבירות מין נמצא שם תמיד. "מבחינתי, להגיש כתב אישום ובסוף לקבל זיכוי - זה הרבה יותר גרוע מלסיים את ההליך בחוסר ראיות", אומרת עו"ד אליזבט ברנר־אברהם, מנהלת מחלקה ורפרנטית לעבירות מין בפרקליטות מחוז דרום. "כשאנו לא מגישים כתב אישום, זה לא אומר שאנו לא מאמינים למתלוננת. אנחנו מסבירים לה שאף שאנחנו יודעים שזה מה שהיא חוותה, אין לנו את הכלים המשפטיים להביא להרשעה מעבר לספק סביר".
עו"ד ברנר־אברהם החלה את התמחותה בפרקליטות בשנת 1994, זמן רב לפני שחוק זכויות נפגעי עבירה נכנס לתוקפו. היא התובעת שאחראית לעונש החמור ביותר שניתן בגין עבירות מין בישראל - 45 שנות מאסר שנגזרו על גבריאל תורג'מן, שכונה "הפדופיל החמקן". יותר מכל, היא זוכרת את קורבנותיו. הפרשה עלתה לכותרות בתחילת שנות ה־2000 בעקבות סדרה של מעשי אינוס.
שהתבצעו בילדות בנות שמונה עד עשר באזור יבנה, אשדוד ואשקלון. דפוס הפעולה היה זהה: תורג'מן היה אוסף אותן ברכבו, נוסע איתן למקום מרוחק, אונס אותן תחת איומים, מוריד אותן ונוסע מהמקום. "בארבעה מהמקרים נמצא אותו DNA", נזכרת עו"ד ברנר־אברהם. "בבדיקת משטרה שגרתית נעצר תורג'מן, עבריין שהיה בעל רכב זהה. נלקח ממנו DNA שתאם את הממצאים שעל הילדות. במסדר זיהוי הצביעה עליו רק אחת המתלוננות - דווקא זאת שלא נמצא אצלה DNA. הגשנו נגדו כתב אישום בגין חמישה מקרים. הילדה שזיהתה אותו במסדר הייתה צריכה להעיד במשפט, אלא שמאז המקרה היא לא הייתה יכולה לנסוע ברכב. היא נהגה להגיע ממקום למקום רק ברגל. כדי שבכל זאת ישמעו את עדותה, הבאתי את כל הרכב השופטים לעיר מגוריה. העדות שלה הייתה מצמררת".
העדות הזאת תרמה במידה רבה להרשעתו של תורג'מן ולעונש הכבד שנגזר עליו. אך למרות זאת, באותם ימים, כאמור, זכויותיהם של נפגעי עבירה לא היו מעוגנות בחוק. בשנת 2001 נחקק לבסוף חוק זכויות נפגעי עבירה, שנועד להסדיר את זכויותיהם של מי שנפגעו מעבירות פליליות בכל הקשור להליך החקירה, המשפט וריצוי העונש של הפוגע. כחלק מהוראות החוק הוקמו במחוזות הפרקליטות שש יחידות סיוע, שתפקידן לדאוג ליישום החוק. "המטרה של יחידות הסיוע היא להנגיש לנפגע העבירה את נושא ההליך הפלילי", מסבירה עו"ד ברוט. "מספר התיקים הוא רב, ובאחריותנו גם הכשרת הפרקליטים להתמודדות עם נפגעי עבירות מין. המטרה היא לתת לפרקליטים כלים לא רק לטפל בתיקים פליליים, אלא גם לגשת נכון לנפגעי עבירות מין, שיש להם מאפיינים ייחודיים".
עם זאת, חשוב לה להבהיר: "צריך לזכור שפרקליטים הם לא מטפלים, אלא עורכי דין. אבל בפועל, הגבולות מיטשטשים. כמעט אין שיחה עם נפגעת עבירת מין שהיא לא שיחת סיוע. זה אף פעם לא רק טכני. היא תספר על מצבה, אנחנו נציע גורמי סיוע - לפי הצורך שעולה בשיחה. הערך המוסף בקשר איתנו הוא בהחזרת השליטה לידי הנפגעים".
"החוק מתאמץ למען נפגעים במצב זה", אומרת עו"ד יפעת גפן, הממונה על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה בפרקליטות מחוז ירושלים. "לדוגמה, האפשרות להעיד מאחורי פרגוד או בווידיאו עבור מי שלא מוכנה להתייצב מול הפוגע. פעם הצעתי למישהי את האפשרות הזאת והיא אמרה: 'אני אשב מולו ואסתכל לו בעיניים ואגיד את כל מה שהוא עשה, והוא ישב מולי ויראה כמה אני עדיין יפה, למרות כל מה שהוא עשה לי'. וכך היה".
"כל פרקליט שמנהל תיק מלווה במידה מסוימת את נפגע העבירה", מוסיפה עו"ד גפן. "סביב החוק השתנתה הגישה. היום רואים את נפגע העבירה כחלק מההליך הפלילי. הוא לא צד, אבל התביעה מייצגת במידה רבה את האינטרסים שלו. למשל, סנגורים מבקשים לפעמים לחשוף פרטים על נפגעת עבירת מין, למשל פרטים מעברה, תיק רווחה שלה, תיק רפואי ועוד. אנחנו נלחמים בבית המשפט במגמה ההולכת וגוברת של חשיפה מיותרת שלא לצורך".
הנגשה והעצמה
המילה "העצמה" חוזרת על עצמה לעתים קרובות בפיהן של הפרקליטות. אבל לפעמים, למרבה הצער, להליך המשפטי יש השפעות אחרות. הגשת תלונה במקרים של עבירות מין אינה קלה ואינה מובנת מאליה. הקושי לשחזר את האירועים, לעתים שנים אחרי שקרו; השאלות החודרניות והפחד להתייצב מול התוקף, במקרים מסוימים בן משפחה - כל אלה מקשים על הנפגעת לעשות את הצעד. לשאלה אם כדאי לנשים להגיש תלונה, אין לשלוש הפרקליטות תשובה חד־משמעית. "זה לא מדע מדויק", אומרת עו"ד ברוט.
"הנפגעת צריכה לדעת מה היא רוצה", טוענת עו"ד ברנר־אברהם. "אם יהיה לה קשה להתמודד עם התהליך - שלא תגיש תלונה. אני לא משכנעת את המתלוננת להגיש תלונה. לי חשוב לשקף לה מה עומד לקרות. זה תהליך ארוך, שאין לנו שום ודאות איך הוא יסתיים, כי המתלוננת והנאשם הם דף חלק בפני בית המשפט, שצריך להחליט למי להאמין. אני מסבירה שחקירה נגדית היא חוויה לא פשוטה. כל דבר כזה מחזיר אותה לחוויה. יש כאלה שחוות זאת ממש בגוף, בכל פעם שהן שומעות את שמי, גם זמן רב אחרי שהמשפט הסתיים".
בתחום ההטרדות המיניות נפתחו בשנת 2015 בפרקליטות 388 תיקים, מתוכם 34 הבשילו לכתבי אישום. "בכל הנוגע להטרדות מיניות, השאלה היא קודם כל מה חומרת האירוע", אומרת עו"ד ברנר־אברהם. "במקרים מסוימים אני ממליצה למתלוננת לשקול הליך אזרחי במקום פלילי, שבו אפשר לקבל פיצוי גבוה, ללא הוכחת נזק. נוסף על כך, במשפט האזרחי צריך להוכיח את הדברים רק ב־51% בניגוד למשפט הפלילי, שבו צריך להוכיח מעבר לכל ספק. נכון שאין בצד זה הרשעה פלילית, אבל להליך האזרחי יש תפקיד חינוכי שמסדיר נורמות התנהגות. לפעמים זאת הדרך הנכונה".
אתן תמיד מאמינות למתלוננת?
עו"ד ברנר־אברהם: "עברו תחתי מאות תיקים של עבירות מין, והיה אולי כתב אישום אחד שלא הגשתי משום שלא האמנתי למתלוננת. זה מאוד נדיר. אישה צריכה להיות במצב חריג כדי לקום יום אחד ולחשוף את עצמה באופן כזה, אם זה לא קרה לה. משטרה, פרקליטות, אחר כך בית המשפט - בסוף אין פרס של מיליון שקל. מי תתעסק בזה?"
"מספר תלונות השווא הוא מזערי", מוסיפה עו"ד ברוט. "גם אם מתלוננת חזרה בה, זה בדרך כלל בגלל מורכבות ההליך".
"אנחנו כמעט לא סוגרים תיק משום שאנחנו לא מאמינים למתלוננת", אומרת עו"ד גפן. "אנחנו בוחנים את הדברים מבחינה משפטית - האם מתוך הדברים שהמתלוננת מוסרת תהיה הרשעה מעבר לספק סביר. השאלה אם אני מאמינה לה או לא אינה משנה את ההתנהלות שלי מולה. היא צריכה הנגשה, סיוע, העצמה".
מספר מוגבל של זכויות
חוק זכויות נפגעי עבירה לקח כאמור את התחום צעד גדול קדימה, אבל העומס על הפרקליטים גדל בעקבותיו. "חסר זמן", קובעת עו"ד גפן. "הפרקליטות מטפלת בכל סוגי העבירות כמעט, וכל פרקליט מטפל בעשרות תיקים, אפילו מאות. יש תיקים שבהם יש עשרות נפגעי עבירה. במקרים של עבירות מין, הטיפול, כאמור, מורכב יותר. פגישה עם מתלוננת נמשכת לפחות שעה. פגישה מעצימה - אפילו יותר".
"הפרקליטות דואגת ליישום החוק, יש לה חובות, אבל החובה הזאת היא מאוד מצומצמת", טוען מצדו עו"ד ליאור שני ממרכז נגה, הקריה האקדמית אונו, שעוסק בקידום זכויותיהם של נפגעי עבירות במערכת המשפט. "חוק זכויות נפגעי עבירה ישן מאוד ומעניק מספר מוגבל של זכויות. קודם כל, לנפגעים אין ייצוג משפטי. גם לא לקטינים. הייצוג הזה חסר במיוחד בקרב נפגעי עבירות מין. בניגוד למדינות אחרות, כמו ארצות הברית, כאן אי אפשר לתקן דברים בהליך אם החוק לא יושם. לדוגמה, על פי החוק, לנפגע העבירה יש זכות להשמיע את עמדתו לפני הסדר טיעון. בארצות הברית, אם הזכות הזאת לא מומשה - ההסדר מתבטל. אצלנו זה לא קורה. נפגעי העבירה לא חשובים מספיק כדי לתקן את ההליך. נוסף על כך, בישראל הפרקליטות היא ששומעת את עמדת הקורבן. בארצות הברית זה בית המשפט".
לדבריו, "הפרקליטות לא אשמה. היא עשתה צעדים גדולים קדימה. החוק אשם, וזה באחריות המחוקק. בפרקליטות הטיפול בנפגעי עבירה משתנה. ישנן יחידות סיוע נגישות יותר, אחרות פחות. יש פרקליטים שנצמדים לפורמליזם של החוק, ויש כאלה שלא. ישנם שפועלים ברגישות רבה יותר ודואגים לנפגעי העבירה".
אם זה המצב, מדוע הפרקליטות היא שמטפלת בנפגעי עבירה מטעם המדינה?
"אין לכך תחליף", אומרת עו"ד ברנר־אברהם. "זאת עדיין הדרך הטובה ביותר להביא נשים להתלונן, וכך לגרום לעברייני מין לתת את הדין".