התעוררות המחאות האזרחיות וחזרת ההמונים לרחובות בשבתות האחרונות הביאו איתן מראות של ילדים בגילים שונים, לוקחים חלק אקטיבי בהפגנות וצועקים “הון־שלטון” ו”מושחתים נמאסתם” לצד הוריהם. כך למשל, בעמק יזרעאל צועדים בכל בוקר ילדי העמק בקור ובגשם ומניפים שלטים נגד הקמת שדה תעופה בסמוך לחלון ביתם; ביישובי עמק חפר מצטרפים הילדים להתנגדות הוריהם לשדה תעופה אזרחי בלב שמורה ירוקה; וזה כשנה מגיעים ילדים גם להפגנות נגד השחיתות השלטונית, שהעתיקו את מקומן בשבועיים האחרונים מפתח תקווה לתל אביב. זכורות במיוחד גם מחאות העגלות והסרדינים, שבהן לקחו הילדים חלק משמעותי במיוחד.
דורון שגיא מקיבוץ עמיעד מתייצב מאז הקיץ האחרון, בכל מוצאי שבת עם שני ילדיו, שחר בן ה־10 ומיה בת ה־8, בהפגנות המחאה נגד השחיתות השלטונית. לפעמים הם מגיעים עד פתח תקווה, אבל לרוב הם מגיעים למוקד ההפגנות הקרוב לביתם, בראש פינה. בשבועיים האחרונים כללו ההפגנות מאות אנשים, אבל הם ניצבים שם עם השלטים גם כשמדובר בהפגנת יחידים.
“התחלתי לבד ביולי”, הוא מספר, “ואז הבכור ביקש להצטרף. שאל מה זו הפגנה, וסקרן אותו מה אני עושה שם. לאחר מכן גם הקטנה ביקשה לבוא, והסברתי שאנחנו מפגינים נגד השחיתות והמצב, ואמרתי שאני חושב שהממשלה לא מספיק טובה ושיש לנו זכות להגיד שרוצים טוב יותר”. “הכי כיף לצעוק ‘הון־שלטון, עולם תחתון’”, מצהירה הבת מיה. כששואלים אותה מה זה הון ומהו עולם תחתון, היא משיבה בתבונה: “הון זה כסף, ושלטון זה מי ששולט, ועולם תחתון זה איפה שכל הגנבים”.
על מה מפגינים?
“מפגינים כדי שביבי ילך לכלא. חשוב לי להגיע להפגנות כי אני רוצה לעזור לאבא, ושיהיה פה קצת יותר נחמד, שדברים ישתנו”. מיה ושחר מכינים יחד את השלטים ומדקלמים חלק מהם בגאווה. לא בטוח שהם מבינים לגמרי את עומק הסוגיות, אבל בעיניים שלהם יש חשיבות גדולה לנוכחותם בהפגנות.
“לפעמים אני מרגיש שכל המדינה תומכת בנו, ולפעמים אני מרגיש שכולם מתעלמים”, אומר שחר. “אנחנו עומדים עם שלט שכתוב בו ‘מי שמסכים - שיצפור’, ולפעמים כולם צופרים ולפעמים אף אחד לא. אני לא בדיוק יודע מה זו שחיתות, אבל מבין שזה משהו רע. כשאני צועק ‘הון־שלטון־ביזיון’ – אני יוצא נגד השחיתות ואומר שמדובר בכסף ובאנשים רעים”.
באופן טבעי, עולות אצל הילדים הרבה שאלות של מה מותר ומה אסור. בהפגנות בפתח תקווה ובראש פינה ניכר היה לחץ גדול על המפגינים מצד המשטרה, שבלבל את שחר ומיה בהקשר של מי נגד מי פה, ומי מגן על הדמוקרטיה. “עולות שאלות לגבי מה מותר לכתוב בשלטים, והאם מותרות קללות או אמירות אישיות על ביבי”, מספר דורון שגיא האב. “הם שאלו על זכויות הדיבור, והיו מבולבלים לגבי המשטרה כשהופעל לחץ מצד שוטרים, ושאלו אם היא נגדנו. במקרה אחר נתקלנו בהפגנה של תומכי ליכוד, וזה הפתיע אותם שיש אנשים שצועקים ממול: ‘רק ביבי’. אז הסברתי שמותר שלכל אחד תהיה דעה משלו. זה מאוד סקרן אותם - איך ייתכן שיש אנשים שהם לא בדעה של אבא”.
אליה, בת 8 מתל אביב, השתתפה בהפגנות שנערכו בשבועיים האחרונים בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא מתארת את החוויה כ”כיף גדול”, ויש לה גם מסר מעבר לחוויה: “ההפגנה היא על ביבי. רוצים שהוא ילך כי לא אוהבים אותו. כשגונבים כסף - זה לא טוב וצריך להיענש. אני מרגישה שזה חשוב לעם, ואם לא נלך, יהיה יותר רע, וחשוב שנגיד מה מרגישים. וחשוב שעוד ילדים יבואו כדי שיהיה פה טוב לכולם, ולאנשים יהיה כסף”.
אמה, קרין, מספרת שקיימו איתה שיחת רקע על נושא המחאה, אבל לא הוזכר שמו של ראש הממשלה נקודתית. את החלק הזה, היא אומרת, קלטה הילדה בעצמה. “אליה היא ילדה מעורבת ואכפתית באישיותה", מספרת קרין. "הסברנו לה מה זו שחיתות בצורה מאוד פשוטה. אמרנו שלוקחים כסף שמיועד לעם, לבריאות, לחינוך וכו', ושזה הולך לכיס פרטי במקום לאזרחים. חשוב היה לנו שתבין גם מה משמעות הזכות להפגין כחלק מהדמוקרטיה, ומה משקלו של חופש הביטוי”.
כל ההורים שמטפחים תודעה אזרחית מגיל צעיר מציינים את חשיבותה של ילדות מעורבת ומודעת. “חשוב שילדים יגלו מעורבות במה שקורה סביבם ושיפתחו מודעות לנעשה”, אומרת קרין. “למחרת קיבלתי טלפון מבית הספר של אליה לבוא לקחת אותה כי היא הייתה עייפה מאוד, אבל זה שיעור חשוב יותר מכל דבר אחר שתלמד בבית הספר”.
לפני בית הספר
באופן טבעי, הילד סופג את האג’נדה החברתית־פוליטית של הוריו. ניכר שהילדים הקטנים לא באמת מבינים את משמעות הדבר שהם מוחים נגדו, ולא פעם הם מדקלמים אמירות שאותן הם שומעים בבית ובסביבתם הקרובה. “אבל הם מבינים את הרעיון”, מוסיף שגיא. "הם מבינים את כוח ההמון, ושאם יש משהו שאתה לא מרוצה ממנו, אז יש לך יכולת לשנות”.
במקרה של ההורים והילדים בעמק יזרעאל, מאבקם הוא על הבית. זה כשנתיים הם מנהלים מאבק נגד החלטת הממשלה להקים את נתב”ג 2 בעמק. בשבועות האחרונים הצטרפו הילדים למחאה קבועה המתקיימת בכל בוקר לפני בית הספר. הם קמים מוקדם, מתארגנים וצועדים בשולי הכביש מביתם עד לבית הספר עם שלטים ודגלים.
“הילדים מלאי מוטיבציה למנוע את הטרגדיה הזאת, והם מבינים את המשמעויות שישפיעו על חיי היומיום שלהם”, מסביר גיל דייגי מקיבוץ גבת, אב לשלושה בנים בני 9, 13 ו־15. “הם מבינים בעיקר את הפגיעה שהרעש יביא: בכל שלוש דקות רעש איום של נחיתה או המראה, כולל שבתות ולילות. זה נורא בעיניהם”.
לשדה התעופה בעמק יזרעאל יש משמעויות נוספות כגון עומסי תנועה, 20 מיליון נוסעים בשנה ופגיעה בבריאות ובטבע. “העמק הוא מקום טוב לגור בו”, אומר נועם בן ה־9. “כיף לנו כאן. יש חיות, ציפורים, אנחנו לא צריכים לחצות כבישים והכל ירוק מסביב. אנחנו מבינים שכל זה עלול להשתנות ורוצים להמשיך את החיים בעמק היפה שלנו. אנחנו חלק מזה”.
גם מיקה בת ה־6, בתו של נדב שרון מרמת ישי, כבר שואלת שאלות ומביעה דעה. “היא שומעת אותי מדבר על זה ויוצא להסברה, והיא שואלת לאן אני הולך”, הוא מספר. “הסברתי לה את המשמעויות כפי שניתן בפשטות, וכיום היא אומרת לבד ששדה תעופה זה לא טוב, יהיה פה הרבה רעש וזה יהרוס לנו את הבית”.
דייגי ושרון מאמינים שמדובר במעורבות חיונית עבור הילדים בעמק ומקווים שכל היישובים יצטרפו למחאה עם ילדיהם. “הילדים מבינים שבעוד שלוש שנים, כשהם יפתחו חלון, הם לא יראו עוד עמק ירוק, אלא האנגרים, בטון ומטוסים”, אומר דייגי. “הם מבקשים לבד להצטרף אלינו. הם הרי יהיו הסובלים העיקריים מההשלכות של זה, והם חלק בלתי נפרד מהחברה פה ובכלל. לכן חיוני שיפתחו מעורבות ויתחברו להוויה האזרחית שלהם בגיל מוקדם”.
ביולוגיה בלי מערכת הדם
אך יש גם הורים שאינם מסכימים עם ההנחה הזו, וטוענים שיש להניח לילד “להיות ילד”. אחד מהם הוא אורי ברייטמן, פעיל במאבק נגד השחיתות בפתח תקווה. “בגילים הצעירים, ההפגנות לא מובנות לילדים, והחוויה עלולה להיות לא פשוטה עבורם”, הוא מסביר. “ההורים לא מסוגלים לנחש או להעריך כיצד הילד יקבל את החוויה, וזה עלול להסתיים בדרך אחרת מהמצופה. ראיתי מדי פעם ילדים קטנים בפתח תקווה עם מבטים מפוחדים ועצובים בעיניים. זה לא מקום לקטנים. בגיל 16 זה כבר מתאים יותר, כשהם לומדים אזרחות ומבינים תהליכים אזרחיים”.
אז מה באמת קורה בשיעורי האזרחות בבתי הספר, ואיזה משקל מקבלת זכות ההפגנה והמחאה בספרי הלימוד ובכלל? לדברי יפתח שילוני, איש חינוך ומורה לאזרחות, יש פער עצום בין החומר האוטופי הנלמד בכיתות לבין המציאות בשטח. “בימינו קשה מאוד ללמד אזרחות. יש מבוכה גדולה”, הוא אומר. “מה אומרים לתלמידים במצב של שחיתות שלטונית? אין הנחיות מסודרות. אבל התלמידים ערים לנעשה סביבם. הם לא מנותקים. הם מרגישים שפעולות הממשלה אינן נקיות, איבדו אמון במערכות, ואתה שומע המון ציניות בתגובות שלהם. היום הנוער רוצה לשמוע את האמת. בעבור מה הולכים לצבא, לאן הולכים כספי המסים של הוריהם, ואתה לא יכול לדקלם מולם כמו תוכי על איזונים ושומרי הסף של הדמוקרטיה כשבפועל הם רואים מה שקורה ברחובות, ואת כל המחאות סביב”.
לדבריו, בספר האזרחות כיום לא מופיעה מילה אחת על תקציב המדינה, על מערכת המיסוי, חוק ההסדרים וועדות הכספים. “זה כמו ללמד ביולוגיה בלי ללמד על מערכת הדם”, הוא אומר.
שילוני, בעצמו אב לשלושה ילדים המגיעים איתו להפגנות בפתח תקווה וברוטשילד, החל להפגין בגיל 7, לדבריו, בעל כורחו. כמי שגדל בירושלים בבית פוליטי, נהגו הוריו לקחת אותו להפגנות. באחת המחאות מול ביתו של בגין, אף נפגע מגז מדמיע. הוא סבור כי הגיל הנכון שבו ניתן לטפטף מסרים אזרחיים הוא לקראת גיל הבגרות, 12־13, ולא לפני כן. “כדי להצמיח ילדים בריאים צריך כמה שנים לתת להם לחיות בתחושה שהעולם הוא טוב בעיקרו. רק אחר כך, כשהבינו שזה מקום שראוי לחיות בו, אפשר לחשוף אותם להנעה לטובת העולם. בגיל הבגרות מעבירים מסר שהם, כחלק מהעולם, מחויבים לשמור עליו, ואין להם פריווילגיה להתעלם”.
“הורים רוצים להעביר לילדים שלהם את הערכים שהם חושבים שהם הנכונים ביותר, כמו שמירת החוק, התחשבות באחר, היכרות עם עוצמה, היכולת לשנות והכוח בשותפות”, מסבירה הסופר־נני מיכל דליות, יועצת משפחתית ובעלת מרכז מיכל דליות להכשרת יועצי משפחה. “לכן הכי נכון בעיניי בעולם לקחת ילד להפגנה גם בגיל 4־5, אולי אפילו יותר מאשר בגיל ההתבגרות. הערכים הללו לא מועברים בשיחה, אלא הילד גדל לתוכם טיפין־טיפין, והוא חשוף לחדשות ולשיח. שיתוף הילדים הוא בדיוק המשמעות של חינוך. להעביר לילדים את הקודים החברתיים של החברה שבה אנו חיים”.
דליות מסכימה שילד בן 4 כבר יודע לשאול, אבל לא באמת מבין סיסמאות כמו “הון־שלטון”. “גם בגיל 19 לא מבינים בדיוק מה זה הון־שלטון”, היא אומרת. “לכן כשלוקחים ילד להפגנה מסבירים לו בצורה פשוטה, בלי להתפלסף, איך זה ישפיע על החיים שלו. עם זאת, זו אחריות ההורים להיות ערניים במצב של התלקחות יצרים או אלימות. הנוכחות שלהם חשובה. זה מסר מלמד, חשוב, מפתח, מקדם ויוצר שיח פלורליסטי, שכיום חסר מאוד בחברה שלנו. חשוב לגונן על ילדים, אבל לא להסתיר מהם את העולם”.