זה היה מסוג המפגשים המתוחים והכואבים ביותר. לאה בר איבדה את בנה דרור בקרב במחנה הפליטים בג׳נין במבצע חומת מגן בשנת 2002. לאחר 13 שנה היא חזרה אל החטיבה המרחבית מנשה ונפגשה עם הקצין שמפקד היום על הגזרה, כדי לשמוע כמה חשובה הייתה הפעילות שבמהלכה נפל בנה וכמה משמעותית תרומתו של הבן להצלחת המבצע, שיצא לדרך כדי למגר גל של פיגועים רצחניים, בהם אחד קשה ומזעזע במיוחד.
אבל גם לאחר שיחה ארוכה ומרתקת לא הצליח מפקד החטיבה, אלוף משנה אורן זיני, להניח את דעתה של האם הדואבת, שזמן קצר לאחר נפילת בנה איבדה גם את אביו ושותפה לחיים, מוליק, שמת משברון לב.
בר לא נרגעת. עד היום הזעם ממלא אותה בגללמהשהיא מ גדדירה כאטימות של בכירי מערכת הביטחון כלפי האב שביקש לפרוק בפניהם את כאבו כשנודע לו על נסיבות נפילת הבן. מוליק ראה את התחקירים, שמע את המפקדים, ולא שינה את דעתו. הוא טען שוב ושוב שבנו נשלח לתוך מלכודת מוות בלב מחנה הפליטים המסוכן ביותר באותם ימים. שלא היו צריכים להכניס לשם את הלוחמים משום שהיה ברור שיסבלו אבידות קשות.

"היום אין מרחב בגזרת בחטיבה המרחבית שאני לא יכול לשוטט בו", הסביר זיני, "זו תהיה רשלנות אם לא ניקח את אותם אירועי לחימה בג׳נין כדי ללמוד מהם. האירועים שהבן שלך היה חלק מהם והאירוע שבו הוא נהרג הם חלק מאחת החשובות שבתורות הלחימה של הצבא. הדברים נכתבים וכל המפקדים לומדים את זה. זה המסר שאני מעביר פה למפקדים".
בר מודה על השיעור הצבאי, אבל מבהירה שהוא בהחלט לא ממתיק את הגלולה המרה. "אני מצטערת שאני לא יכולה להתחבר לדברים האלה", היא מבהירה.
שקט מעיק משתלט על החדר. מה אפשר לומר לאם שאיבדה את היקר מכל? המח"ט מנסה שוב להסביר שזה לא היה לשווא. "אני זוכר שבימים לפני המבצע הפחידו אותנו מאוד, דיברו על כמות הרוגים בלתי סבירה", הוא משחזר, "היה חשש כבד מאוד. לצד הכאב הגדול מאוד של המשפחות, כי הן איבדו את כל עולמן, אפשר לקבוע שבזכות הכניסה של הלוחמים למחנה הפליטים הזה בחומת מגן המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון השתנתה והיום אנחנו שולטים שם. בכל זמן נתון יש כלי רכב של צה"ל שעובדים שם. בזכות המבצע ובזכות הקורבנות באותה לחימה עיקשת בטרור מאורגן חזר הצבא לשלוט בכפרים".
לאה בר עדיין לא משתכנעת, "אני מקבלת את כל מה שאתה אומר, אבל אני פשוט יודעת הרבה פרטים סביב הנסיבות ולי קשה מאוד להתרומם מזה ולהתחבר למה שאתה מתאר", אמרה בכאב, "אני איבדתי בגלל זה את בעלי. הוא נפטר משברון לב. הוא ראה מה קרה, וכל הזמן ניערו אותו. הוא נפגע מאוד. הוא ניסה לדבר אז עם בוגי יעלון ועם אנשיו של אריק ושרון - והם נפנפו אותו. בעלי תמיד אמר שאת דרור אי אפשר להחזיר, אבל לפחות לנסות להבין מה קרה שם. לא נתנו לו להתבטא". דרור בר נולד בקיבוץ עינת, אח לגונן, חובב ורונית. הוא למד קראטה, התקדם במהירות והגיע לחגורה שחורה עוד לפני גיוסו לצבא.
את דרכו הצבאית החל בקורס טיס, אך נשר לאחר כחצי שנה ועבר ליחידת המובחרת של הצנחנים, "מגלן". לאחר שסיים את המסלול, יצא לקורס קצינים ובהמשך שירת כמפקד מחלקה בנח"ל וכמדריך בקורס קצינים בבה"ד 1. לאחר שהדריך מחזור אחד, השתחרר מצה"ל ואחרי כמה שנים באזרחות קיבל דרור פנייה ממשרד הביטחון להתגייס לשורות המוסד ולשרת במחלקת המחשבים. בר ראה בכך שליחות ונענה להצעה.

האב מוליק בר ז׳׳ל (מימין), הבן דרור ז׳׳ל והאם לאה. מתוך אתר ההנצחה לזכרו של דרור
 
המפנה: הפיגוע ב״פארק״
בערב פסח, 27 במרץ 2002, פוצץ עצמו מחבל מתאבד במלון פארק בנתניה. בפיגוע נהרגו 30 בני אדם ו־160 נפצעו. הפיגוע הפך לנקודת מפנה במדיניות הממשלה וצה"ל: ישראל לא יכלה יותר להבליג. צה"ל יצא למבצע חומת מגן כדי לפגוע בתשתית הטרור הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.
במערכת הביטחון ידעו מה קורה בתוך הסמטאות והבתים במחנה הפליטים מהצפופים ביותר בעולם וראו גם את המחבלים שיוצאים מתוכו ומפוצצים אוטובוסים ומטרות אזרחיות אחרות שוב ושוב. פיגועי התופת הגיעו בזה אחר זה, זרעו כאב ואובדן ופגעו קשות במורל הלאומי.
יומיים לאחר הפיגוע במלון קיבל דרור צו 8 והתייצב ביחידתו. לאחר שלושה ימי אימונים נכנס הגדוד לג׳נין. תחילה השתתף הגדוד במצור על ג׳נין ולאחר מכן החל בפעולות לחימה בתוך מחנה הפליטים.
היה ברור כי לחיילי צה"ל שייכנסו למחנה הפליטים ג׳נין מחכה אש תופת, ודרור היה מסוג הלוחמים שנכנסים ראשונים. המחנה אכן היה מלכודת מוות והחששות מפני מה שחיכה לחיילים לא היו מופרכים. המחבלים שחיו במחנה ניצלו את המצב ומילכדו את הקירות שבין הבתים כדי למנוע מצה"ל תנועה בתוכו במקרה שיוחלט להכניס את הכוחות פנימה. הקירות היו ממולכדים וחומר הנפץ הועבר ממקום למקום בכמויות עצומות.
"דרור היה בחור מורעל", מספרת האם, "למרות ששירת במוסד ולא היה חייב לעשות מילואים, כבר בערב שהגיע אליו צו 8 הוא הלך. זה לא רק דרור, כל בניי כאלה. אני אפילו לא יכולה להסביר איך הצלחתי לגדל את המורעלים האלה. כשראיתי איך הם הולכים ליחידות מובחרות ולסיירת מטכ"ל, שאלתי אותם: 'מה אתם עושים לי?' הם ענו לי: 'תחשבי איך חינכת אותנו'. החברים של דרור שאלו אותי כבר כשהיה בן 10 איך הוא ערכי כל כך בגיל צעיר כזה, ולי באמת אין הסבר".
הלוחמים עברו מבית לבית, דרך הקירות, והתקדמו באטיות כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה בתושבי המחנה החפים מפשע. כצפוי, חיכו להם כמות גדולה של מטעני נפץ ומחבלים דרוכים. כך נעו בתוך המחנה, ביצעו פעולות טיהור בשטח מסוכן מאוד, אם לא המסוכן ביותר. ב־9 באפריל נקלעה המחלקה למארב שממנו בר בן ה־28 לא שב בחיים. את בתו אורי הוא לא זכה להכיר. בר אפילו לא ידע שרעייתו יפעת בהריון. כמה ימים לפני שנהרג עברו שניהם טיפול פוריות ורק במהלך השבעה על מותו גילתה יפעת שהיא בהריון.
״נראה מקרוב״
גם בסיום המפגש המרתק עם המח"ט אורן זיני לא נחה דעתה של האם השכולה. רגע לפני הפרידה ביקש המח"ט לעשות מאמץ נוסף לתקן את התחושות: הוא החליט ליזום סיור מיוחד במחנה הפליטים ג'נין ללאה בר ולשאר בני המשפחות השכולות מאותה היתקלות, מתוך אמונה שבשטח, עם ההסברים במקום עצמו, הסיכוי שיבינו את הדברים מנקודת מבט נוספת ואולי יוקל להן במעט.
גם הוא נראה מופתע מעט כשלאה אמרה טיפה יותר מפויסת: "אני אשמח. לא הייתי שם. אולי תהיה הזדמנות לראות את הדברים מקרוב".