המיתוסים הגדולים ביותר במלחמות ישראל הוא קרב עמק הבכא ברמת הגולן, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הגיבור הגדול ביותר של הקרב הזה מ–9.10.73 הוא כמובן תא"ל בדימוס אביגדור קהלני, שפיקד בקרב על גדוד 77 וזכה אחרי המלחמה באות הגבורה. אבל הסיפור המלא על אותו הקרב עדיין לא סופר. לא רק גדוד 77 לחם שם, ולא רק חטיבה 7 שהגדוד היה חלק ממנה. הכוחות והצוותים היו מעורבים זה בזה, חלקם נטולי מפקדים - מה שדרש מהצוותים הזוטרים להוביל מהלכים מורכבים. 

עמק הבכא היה שטח מישורי בצפון רמת הגולן. מדובר היה פחות או יותר בשטח היחיד בצפון הרמה שדרכו יכולים היו הסורים להבקיע אל תוך הרמה. הסיטואציה כולה הייתה לטובת הסורים: צה"ל איבד את מוצב החרמון בשעות הראשונות למלחמה, ובעוד בדרום הרמה המצב של צה"ל היה סביר, בצפון הרמה העניינים היו על סף קטסטרופה - למעשה רק טנקים בודדים הפרידו בין הסורים לבין עמק החולה. הסורים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה מאוד על עמק הבכא כבר ב–6.10, עם פרוץ המלחמה, וביומיים שלאחר מכן הכוחות המתפוררים של צה"ל עסקו בהגנה בגזרה זו.



אביגדור קהלני. צילום: במחנה
אביגדור קהלני. צילום: במחנה



ביום שני, 8 באוקטובר בבוקר, ברח מפקד גדוד חרמ"ש 75 סא"ל (לימים תא"ל) יוס אלדר מבית החולים בצפת והגיע, לאחר תלאות רבות, לחבורת הפיקוד של מח"ט 7, אל"מ אביגדור בן גל (יאנוש, לימים אלוף). סיפר יוס: "יאנוש אמר שאארגן כמה טנקים ליד קיבוץ אלרום ואתכונן להחליף את קהלני. ביקשתי מאנשי הצוות שיסבירו לי מה זה הטנק הזה. קיבלתי הסבר מקהלני. היו איתי עשרה טנקים ובעיקר מילואימניקים, לא מסגרת מסודרת. לקראת חמש בבוקר היו בכל טנק שבעה–שמונה פגזים. צריך היה להחליף אותנו על מנת שנתחמש. כאן מתחילה התקפה סורית".



תא"ל במילואים איתן קינן (קאולי) היה אז סגנו של קהלני. לדבריו, "בשתיים בלילה קיבלתי פקודה מיאנוש להחליף את המ"פ אמנון לביא, שהיה עם כמה טנקים שנותרו לפלוגתו, עם יוס בעמק הבכא. התקדמתי עם כמה טנקים, פגשתי את אמנון. הוא עבר דרומה ליוס, ואני לקחתי את הפיקוד על הקטע הצפוני של עמק הבכא. מדובר בקטע שבין הר החרמונית לתל ג'ית, ששלטו על פתחת הוואדי, ושדרכו תכננו הסורים לעלות לרמפות".




נשמיד את הקו הראשון



באותו לילה חנו שרידי הטנקים של גדוד 71 בכרמים של הכפר הדרוזי בוקעתא, מצפון לחרמונית. באחת בלילה זימן המג"ד, סא"ל משולם רטס, שרידים מפלוגתו של אביגד סנדלר שפונה: הסמ"פ סגן בנצי בורונשטיין, מפקד המחלקה סגן אמיר שביט (לימים אל"מ), המט"ק, סמל שאול חמישה וסמ"פ של פלוגה אחרת שחוסלה, סגן אחינועם פינטוב. באותו לילה לא קיבל הגדוד כל אספקת תחמושת, ולכל טנק הייתה כמות פגזים מזערית. לדברי חמישה ובורונשטיין, אמר להם רטס: "רוצו למפגש בין ציר טרזן לציר קזוארינה, דרומית־מזרחית לחרמונית. יגיע לשם כוח טנקים סורי עצום. אנחנו היחידים, נעשה היסטוריה".



שאול חמישה, היום מהנדס בכיר בסין, מספר: "היינו לבד. לא היה לנו כל קשר עם שום כוח אחר בסביבה, רק עם רטס מרחוק, באמצעות מכשיר הקשר. לפי הנחיות המג"ד, הסורים אמורים היו לבוא מחאן ארנבה ולעלות בהפתעה לשטח שבשליטנו, מדרום לחרמונית. תפקידנו היה לבלום אותם יחד עם כוחות של קהלני, שהתמקמו מדרום לנו, בלי קשר איתנו. לפנינו לא היה שום כוח ישראלי".



טנקים סורים פגועים ברמת הגולן. צילום: ארכיון צה"ל
טנקים סורים פגועים ברמת הגולן. צילום: ארכיון צה"ל



על הכוח הקרוב ביותר לחמישה, בפיקודו של קאולי, ניצב טנק בפיקוד רס"ן במיל' יונה תורן, שפיקד בשעתו על מדור נהיגת טנקים בבית הספר לשריון. ללא צו גיוס הוא התגנב לרמת הגולן וקיבל פיקוד על טנק שמפקדו נהרג. לדבריו, בשחר יום ג', 9 באוקטובר, "הופיעו מולנו ים של טנקים, נגמ"שים ורכב משוריין, ומעליהם חגו מסוקים".



חמישה: "מכיוון שלא תקפו אותנו הסורים בלילה, אמרו אנשי הצוות שלי שכנראה הייתה זאת אזעקת שווא ולא יהיה משהו רציני. ואז, עם שחר, כמו בסרט, ראינו כמות עצומה של טנקים מבריקים, חדשים, מצוחצחים, T־62, מתקדמים ישר אלינו".



לא היה קודם ריכוך ארטילרי?


"שום ארטילריה. ירדתי מהטנק לעשות את צרכי. ראיתי מעלי מטוסים סוריים בגובה נמוך מאוד והבחנתי בטייסים. קפצתי לטנק. אחריהם הגיעו מסוקים. אחד מהם הופל וכל העולם טען שהפיל אותו. ישבתי בתא הנהג והסתכלתי דרך המדפים. לכל טנק שלנו היו 17 פגזים. היינו זקוקים להרבה יותר על מנת לעמוד מול האוקיינוס המשוריין הזה, כי עם הפגזים שלנו לא היינו מסוגלים אפילו לגרד אותם. קיימנו במכשיר הקשר שיחת מפקדים, והגענו למסקנה שיש לחכות עד שיתקרבו, ולהשמיד בצליפה את טנקי הקו הראשון, כדי שיבינו שזה לא היום שלהם. כשהתקרבו, הפגזנו אותם יחד. היה גיהינום. נדלקו המון מטרות. ראינו כדורי אש וענן שחור עד השמיים. אמרנו לעצמנו 'זה עמק הבכא בגיא ההריגה'. עד אז לא דיברו כך והביטוי 'עמק הבכא' לא נאמר.



לא רק אנחנו ירינו, קבוצות טנקים אחרות שהיו בסביבה ירו. לא ידענו מי הם, אך שמענו את הפגזותיהם וראינו טנקים סוריים שהם מדליקים, נדלקים. בטח מדובר באנשי 77. כשאחד הלקוחות שלי אמר לי, אחרי 15 שנים, שהסורים ראו את מלאך המוות ומלאכים ניצבים מולם, השבתי שהם צודקים: המדורות וענני העשן היו ממוססות כל אחד.



"הטנקים הסוריים נעצרו וחזרו לאחור, ואז החלו להוריד עלינו ארטילריה. דבר נוראי. כל מה שלא פלדה יצוקה נעלם מהטנק. אחרי זמן מה ההפגזה דעכה. לי נותרו בטנק רק שישה פגזים. הטנק לידי ירה כמו היסטרי ואזלו לו הפגזים. המפקד שלו ביקש ממני פגזים וסירבתי. דוממנו את הטנקים כדי לחסוך דלק. דנו בשאלה מה עושים. החלטנו להישאר במקום עם מדפים סגורים, ואם הסורים יחזרו אולי הם לא ישימו לב אלינו. לא האמנתי שאיזה רס"ר סורי יבוא לרגל אצלנו במהלך הקרב ולבדוק אם נותרנו בחיים. החלה הפגזה רצחנית. מסתבר שהסורים ויתרו על התקדמות בציר הנוח מדרום לחרמונית, ותקפו מדרום לנו. זה היה הקרב של קהלני שאחריו עקבנו בקשר. שמענו שרטס נהרג. היה דיכאון מוחלט, כי לא היה לנו למי לדווח וממי לשמוע דברי עידוד. מבחינתו של יאנוש, מותם של הסמג"ד בלילה ושל המג"ד בבוקר גמר את הגדוד, כי אם אין מג"ד מדווח, אין גדוד. שמענו את קהלני אומר בקשר 'תסתערו, הערבים פחדנים!', וחשבנו שהוא מדבר אלינו. החלטנו לא להישמע כדי לא לצאת לשטח הפתוח ולהישמד".



יאנוש בן גל. צילום: מיקי צרפתי, במחנה
יאנוש בן גל. צילום: מיקי צרפתי, במחנה



חוסר הצלחתה של עתודת השריון הסורית להתקדם מערבה לרגלי החרמונית שבר את מומנטום ההתקפה עם שחר, והכריח את הסורים לתקוף בעזרת ארטילריה מתגלגלת. פסק הזמן הזה ביטל את יתרון ההפתעה הסורי ואפשר ליאנוש לשלוח לקדמת הקרב את המג"ד קהלני, עם פלוגת אמי פלנט. לפי הסמג"ד קאולי, "הסורים תקפו בשני טורים והתקדמו מן העמק במעלה ההר באומץ רב. אך תחת מנהיגותו יוצאת הדופן של קהלני הצלחנו לשבור אותם". קאולי, שבלילה היה ממונה מטעם יאנוש על גזרת צפון עמק הבכא, שבה פעלו חמשת הטנקים של גדוד 71, לא היה מודע להם באוקטובר 1973, ולא שמע על פעולתם, עד שסיפרתי לו.



שאול חמישה: "לאחר שתם הקרב יצאנו מן הטנקים. אמרתי לעצמי שנתנו לנו את הטנקים הכי טובים. היינו אמורים להיות היחידה הכי הטובה, ועכשיו כל טנק עומד כגרוטאה. לא הייתה לטנק טעינה, לא היו לו תאי זיווד. הייתי מאוכזב והרגשתי שבר כלי. ניגש אלינו המ"פ אמי פלנט מ–77 ושאל 'מי אתם?', אמרו לו 'מ–71'. שאל 'מה מצב הטנק?', השבתי 'שישה פגזים ואין טעינה'. אמר 'סעו לסדנה בצומת ווסט לשקם את הטנק'. נסעו ובמשך יום הטנקים שוקמו.



שאול חמישה. צילום: קוקו
שאול חמישה. צילום: קוקו



אנשי הסדנה הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה, ולהם צריך לתת צל"שים. למחרת, יום רביעי, חזרנו למאגר המים של מרום גולן, שם התאספו עוד טנקים. הכרנו את כולם והחלפנו חוויות. הגיעו יאנוש ורפול, שפיקד אז על צפון רמת הגולן. היינו בטוחים שהם יורדים עלינו על שתפקדנו גרוע. רפול אמר 'אתם הצלתם את עם ישראל'. באותו זמן הייתי בטוח שרפול מתבדח. הוא המשיך 'החרמון נכבש, תעלת סואץ נכבשה לכל אורכה. צה"ל נסוג מכל מקום, חוץ מהאזור שלכם'. הוא דיבר באדישות, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.



הרמטכ"ל רפאל איתן. צילום: שמואל רחמני
הרמטכ"ל רפאל איתן. צילום: שמואל רחמני



ציפיתי לשמוע שהוא מאוכזב ושהיינו צריכים להיות כבר בדמשק, ובמקום זה אנחנו עומדים במרום גולן עם אוסף של גרוטאות משוקמות. רפול המשיך: 'הולכים לנצל את ההצלחה ולהבקיע לתוך סוריה. אתם הכוח היחידי שהצליח בצה"ל. מחר יום חמישי - מבקיעים'. ספרתי שם 47 טנקים. חשבתי שזה כלום לעומת מה שיש להם".




המלאכים מעמק הבכא



סיפור פעולתם ההרואית של חמשת הטנקים הנשכחים מגדוד 71 אינו רק חשוב כשלעצמו, כדי להכיר ולהבין טוב יותר את קרב עמק הבכא, אלא הוא גם משל עם מוסר השכל: במלחמת יום הכיפורים, ולא רק בה, כשלו מנהיגי ישראל, כשלו ראשי מערכת הביטחון, וכשל הפיקוד הבכיר של צה"ל. היה זה לא רק מחדל מודיעיני אלא בעיקר מחדל אג"מי: לא פותחה בצה"ל תורת הגנה, חיל האוויר לא סיפק את הסחורה, החילות והזרועות לא פעלו במשולב, ולמרות המידע המודיעיני שהיה בידינו, גבו הטילים נגד מטוסים ונגד טנקים, שהיו בידי האויב, מחיר נורא. דרג הלוחמים הטקטי הוציא את הערמונים מן האש, כפי שהוכח בקרב עמק הבכא.



בלילה שבין יום שני ליום שלישי, שבו שלח סא"ל משולם רטס את חמשת הטנקים למפגש הצירים קזוארינה–טרזן, דיבר שר הביטחון משה דיין בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות על "חורבן בית שלישי". החורבן, או פגיעה הרת אסון, נמנעו בזכות שאול חמישה, בנצי בורונשטיין, אמיר שביט, אחינועם פינטוב ופקודיהם, ולוחמים שפעלו כמוהם בכל החזיתות.



תצ"א עמק הבא
תצ"א עמק הבא



לפי שאול חמישה, איש לא ראיין אותו אחרי המלחמה. אולי כי גדוד 71 חדל מלהתקיים אחרי נפילתם של המג"ד והסמג"ד, והשרידים צורפו לגדוד 77 של קהלני שצבר את רוב התהילה על הקרב. בתחקיר זה הוא פורש, לראשונה אחרי 43 שנים, את שרשרת האירועים של השלב הראשון הקריטי של קרב עמק הבכא המפורסם. בנצי בורונשטיין, יליד קיבוץ שדות ים, המתגורר בדרום אפריקה כאיש עסקים, אימת כל פרט מתיאורו של חמישה בשיחת טלפון מוקלטת, והוסיף: "שאול הוא גאון. לא רק שהזיכרון שלו פנומנלי, אלא שיכולת הניתוח והאינטגרציה שלו מדהימים. לא הבנתי את משמעות הקרב שבו לקחתי חלק באותו בוקר, עד השיחה איתך. תודה. אני ממש נרגש".



אל"מ במיל' אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7 במלחמה, ולימים קמ"ן פיקוד הדרום, פרסם לפני שלוש שנים ספר על לחימת החטיבה במלחמה, "עד קצה היכולת". על פעילות גדוד 71 בשחר 9 באוקטובר כתב סהר: "לגדוד 71 בפיקודו של סא"ל רטס היו בבוקר 9 באוקטובר 13–12 טנקים, מהם ארבעה בפיקודו של מ"פ מגדוד 74, רס"ן לנדאו. הגדוד ניהל אש נגד שמונה טנקים סוריים שנערכו מאחורי סוללת העפר של תעלת הנ"ט בחזית, וחיפו על חדירת כוחות חטיבה 81 (טנקי T־62) לעמק הבכא... משנהרג המג"ד, חדל גדוד 71 להתקיים". זה המעט שהקדיש לאירוע. בראיון עיתונאי מלפני שנה אמר אל"מ בדימוס עמיר נאור, שהיה מט"ק בגדוד וגילה אומץ לב נדיר בקרב של קהלני: "מגיע לנו שהסיפור שלנו יישמע. יש התעלמות מוחלטת מכל מעללי הגדוד. מבחינתי, הכותרת היא 'שכחו אותנו'. לאורך השנים מלווה אותי הרגשה חמוצה שנעשה לגדוד עוול מתמשך".



באתר ההנצחה "יד לשריון" כתוב שגדוד 71 הוקם ב–5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעדותו של הקמב"ץ בני ברץ, מ–1973, הוא אמר שהגדוד היה חלק מחטיבת בית ספר לשריון, שנשלחה באותו יום לחזית המצרית, בפיקודו של אל"מ גבי אמיר ז"ל, לימים תא"ל וניצב במשטרה. אין הסבר מדוע 71 נשלח לרמת הגולן, אף על פי שהמג"ד והסמג"ד שלו, לפי ברץ, התמחו בהפעלת טנקי פטון, וברמת הגולן הם פיקדו על טנקי צנטוריון. נקבע שמפקד ענף אימון מתקדם בבית ספר לשריון יפקד על הגדוד, ומשיתחלף מפקד הענף, יתחלף גם המג"ד. אותם דברים אמורים לגבי הסמג"ד ומפקדי הפלוגות.



תא"ל איתן קינן. צילום: קוקו
תא"ל איתן קינן. צילום: קוקו



הגדוד היה מתארגן פעם בשבוע, בדרך כלל ביום חמישי בערב, או בשישי בצהריים, לצורך מסדר ביקורת, שבו היו מוודאים רק נוכחות מפקדים ונוכחות כוננות של צוותים, ואחת לזמן מה היו עורכים מסדר גדודי ומוודאים שהאנשים האלה קיימים בפועל ולא עברו ליחידות אחרות. כל תפקיד עשוי היה להשתנות. דבר זה גרם להיעדר סגל קבוע. אנשים לא הכירו מקרוב זה את זה, ולא הייתה להם שפה משותפת, כפי שראוי ביחידה לוחמת.



ביום שישי, פחות מיממה לפני המלחמה, נשלחו לגדוד פלוגת צוערי שריון מבה"ד 1 ופלוגה וחצי ממתקן האימונים של צה"ל בצאלים. מאנשי בית ספר לשריון התארגנה פלוגה, שלפי ברץ אנשיה "ראו טנק בתקופה רחוקה מאוד, לפחות שנה אחת לפני המלחמה... רבים מהם תפקדו לפני המלחמה כאפסנאים... הטנק הראשון שעלינו עליו, המג"ד ואני, ונתַנו פקודת 'אש' לתותחן, ראינו שהתותח לא ירה בכיוון הנדרש. שאלתי אותו 'מה זה?!', כי זה בכלל לא מתאים לפקודה, אז הוא אמר שהוא לא תותחן אלא קשר. אמרתי 'למה אתה תותחן?', אז הוא אמר 'כי גם הטען–קשר נמצא בטנק'. אז לשם הבדיחה שאלתי את הנהג אולי הוא תותחן, והוא אמר שגם הוא טען–קשר. זאת לא הייתה טעות שלישותית, זה נבע מהעובדה שלא היו אנשים מתאימים. ודובר על יחידה סדירה".



הגדוד הוטס צפונה וקיבל טנקים ללא פנסים למפקדים, ללא ציוד לתיאום כוונות, ללא רימוני רסק ועשן, ללא רכב מפקדות, וללא מפות של רמת הגולן. עד שחדל להתקיים, לא היו לגדוד רופא וצוות רפואי. ברץ: "כל הפינוי והטיפול הראשוני נעשה בטיפול עצמי". יש להניח שצוות רפואי היה מציל ממוות פצועים אחדים.



אם למרות זאת התארגן ונלחם צה"ל, ולא התחולל חורבן בית שלישי, אז כנראה שהלוחמים היו המלאכים שהניסו את האויב בעמק הבכא ובגזרות אחרות.