בערבו של יום שבת, 4 בנובמבר, הייתי כמעט מאושר. עכשיו אני חייב לעצור כאן ולהגיד למי ששרד את המשפט הראשון שזה לא עוד טור של נהי ומספד ביום השנה ה-19 לרצח יצחק רבין. כלומר, במידה מסוימת הוא כזה, אבל... אתם יודעים מה? תנו לי חמש דקות ואז תחליטו לבד.
ובכן, לקראת מוצאי השבת של 4 בנובמבר 1995, הייתי כמעט מאושר: מעט לפני תחילת העצרת הסתובבתי כתרנגול בכיכר מלכי ישראל, מביט בהנאה על מה שהיה אמור להיות התוצר הכי מרשים בתיק העבודות שלי.
כבר כתבתי כאן פעם - ואינני יכול שלא לחזור על כך שוב - איך יום קודם לכן הצגתי, כחלק ממשרד פרסום קטן, כמה רעיונות לקמפיין עבור בכירי מרצ. מהדגשים שקיבלנו ב"בריף" עלה שהבעיה העיקרית של מרצ היא שחלק מתומכיה מזהים את תהליך השלום עם רבין, פרס וביילין, ונוטים לשכוח איך שולמית אלוני ויוסי שריד שכבו במשך שנים על הגדר שרבין ופרס דילגו מעליה בדרכם לאוסלו. לפיכך על אחד השלטים שהצגנו, נכתבה בגדול המילה "שלום" ומתחת, בקטן יותר: "עבודה של מרצ". אני מניח שאפילו ממרחק של 19 שנים, מיותר להסביר את הקריאייטיב.
מישהו מ"צעירי מרצ" שנכח בפגישה, ראה את הססמה, התלהב וביקש את רשותנו להשתמש בה להפגנת השלום שתתקיים למחרת.
.jpg)
צילום: נאור רהב
כשעתיים לפני העצרת עברתי בכיכר, רק כדי לראות איך מה שנהגה ביני ובין שותפי יומיים קודם לכן, הפך לשלטים וסטיקרים שהופצו ברחבי הכיכר.
אלמלא הייתה הפועל חיפה שלי מפסידה כמה שעות קודם בחוץ למכבי פתח תקווה, אפשר שהייתי מאושר באמת.
מספרים שגם רבין היה מאושר באותו הערב - שבפעם הראשונה חש באהבת ההמון אחרי חודשים ארוכים של שנאה מפעפעת. רק דבר אחד העכיר את רוחו: הסטיקרים ההם של מרצ שניסו לקחת ממנו את הקרדיט... בצילומי הטלוויזיה מאותו הערב נראה רבין הזועם גוער ברן כהן ממרצ בגין המדבקה שהוצמדה לדש חולצתו, עד שהאחרון מראה לו, שניות אחדות לפני שירת "שיר לשלום", כי הסיר אותה.
הנה כי כן, צחוק הגורל הוא שמול כל מבקשי רעתו, דווקא לי הייתה אחריות עקיפה לפעם האחרונה שבה השתחרר מרבין ה"ערס" הג'ינג'י המפורסם שבתוכו.
עמיתי למוסף, רון מיברג, כתב כאן לפני שבוע שהרצח ההוא לא שינה את מהלך ההיסטוריה. אני מסכים איתו: רבין של אותם ימים כבר החל לפגר אחרי נתניהו בסקרים - ואין כל יסוד להניח שסדרת הפיגועים שהתרגשה עלינו בחודשים הבאים, הייתה עושה לסיכויי הבחירה שלו אחרת משעשתה לקמפיין של שמעון פרס.
ובכל זאת אני מתגעגע. לא אליו, אלא אלינו. אלינו שמדינת ישראל הייתה אנחנו - ואנחנו המדינה. זו לא הייתה ברית של נהנתנים, אלא משהו שהרגשנו שהרווחנו בזיעה, פה ושם אפילו בדם. הכרנו את שביליה בטיולי המדבר של חופשת החנוכה או במסע "מים אל ים". שרנו ביטלס בקולות, אבל שום דבר לא היה מסוגל לגעת בנו באמת כמו הסולו של "מה אברך" בטקס יום הזיכרון בתנועת הנוער או בתיכון. יצאנו לראות עולם וחזרנו כשאנחנו יודעים איך לקשור עניבה, אבל עדיין מרגישים הכי נוח בטישירט מקורס מ"כים.
כבר העזנו לחלום על הכסף הגדול של הצווארון הלבן, אבל זכרנו חסד נעורים לטלטלה על כנף הטרקטור עם שחר בדרך לשדות, כשהצינה גורמת לפטמותיה של המתנדבת המנומנמת להזדקר מבעד לגופיית העבודה האפורה, כאילו יש להן חיים משלהן... יופי שלא אראה עוד לעולם.
רבין אולי שחרר את ירושלים, אבל עבורנו הוא היה מי שהחזיר לנו את המדינה שרעתה במשך 15 שנים בשדות זרים. היום אנחנו הזרים בשדותינו. חכמים גדולים לא היינו, אחרת היינו רואים כבר אז שמה שקושר אותנו למקום הזה בעבותות של אהבה, גורם לאחרים לתחושה קשה של קיפוח, אפילו ניכור. אבל אז הגבנו כמי שהקבוצה שלהם ניצחה שוב בדרבי אחרי שנים ארוכות.
ההדחקה שלנו שרדה עוד ארבע-חמש שנים. ארבע - עד שברק כבש שער ניצחון בדרבי של 99' ולרגע טעינו לחשוב שהוא רבין, מבלי להבין שאפילו רבין לא היה רבין. וחמש - עד שהתברר לנו שהאמונה העיוורת שלנו ב"שלום", לא הייתה רציונלית כפי שנהגנו לחשוב את התנשאותנו מעל "המשיחיים" המקדשים את ארץ ישראל השלמה.
ובכל זאת אני מתגעגע בכל מאודי לבחור ההוא בן ה-26 שקבוצת הכדורגל שלו אומנם הפסידה באותה השבת בפתח תקווה, אבל קבוצת ההשתייכות שלו בכיכר נראתה, לרגע, כמנצחת. כן, הוא היה די נאיבי הבחור ההוא, במבט לאחור אפילו אידיוט. אבל לפחות הייתה לו תקווה.