בחצרות פעו הכבשים, בכנסייה צלצלו הפעמונים ובתווך עמדו 200 איכרים שכל חייהם רק רוסית עלתה על לשונם ושאגו: "תודה על העברית".



לוז'קי, מחוז ויטבסק. הנשים בצעיפים, הגברים עם שיני הזהב, הקשישים על ההליכונים. כולם באו לכבד את בן הכפר שמעולם לא הכירו. לפני 156 שנה נולד כאן אליעזר בן יהודה, האיש שעשה הנשמה מפה לפה לעברית. עתה הם מביטים בנפש חפצה בגיל חובב חושף אנדרטה לזכר סבא רבא.



חובב הוא איש חשוף. בשלן זרקורים ששונא להיקרא שף. לאחר "אוכל למחשבה" רצה עכשיו תוכניתו "ארוחות שעשו היסטוריה". וכרגע הוא מריץ את ההיסטוריה הקטנה שלו. "העובדה שאני עומד פה ליד הבית של אליעזר בן יהודה ומדבר עברית היא ניצחון", הוא מכריז. המתרגם מחזיר את בן יהודה לרוסית. "אליעזרו בן יגודה", הוא קורא לו בשפתו.



זה היה יום עתיר קילומטרים שבסופו לא הצליח הנין שלא להתרגש. "פשוט נדהמתי, ואני אומר זאת בלי טיפת ציניות". טרם בואו ארגן מבצע אינטרנטי ושמו: "תודה על העברית". תלמידים בעשרות בתי ספר - בהם "חביב" בראשון לציון שהיה הראשון שלימד בעברית - ציירו אלפי ציורים על התחייה. חובב, פדנט במעשיו כמו בשפתו, הדפיס וכינס אותם לאלבום שלקח לדרך. המסע אל לוז'קי מתחיל בלוז'קי.




גיל חובב בלוז'יקי, מקום הולדתו של מחייה השפה העברית



אליעזר-יצחק פרלמן נולד בבקתת עץ ב-7 בינואר 1858. הבית של הוריו יהודה-לייב וציפורה הוא חרדי ועני. בגיל 5 הוא מתייתם מאביו. כעבור 12 שנה הוא נשלח לישיבה בפולוצק, עיירת דודו. ראש הישיבה הוא הרב יוסי בלויקר. המפגש איתו הולך להיות לא פחות מגורלי. הרב, תומך בסתר ב"השכלה", מראה לתלמידו ספר דקדוק עברי. אליעזר־יצחק נשבה לכל חייו.



המפגש הזה בלבד מסביר את האובססיה שלו לעברית?
"זה הכניס אותו לעניין. מניע הרבה יותר גדול היה הציונות. הוא היה ציוני עוד לפני הרצל, בן העלייה הראשונה. מאוחר יותר חשב שהפתרון לבעיה היהודית הוא לעזוב את אירופה".



בן יהודה הופך ל"אוגנדיסט". איך זה מתיישב עם עובדת היותו ציוני? "המאבק למען אוגנדה לא סתר את הרעיון הציוני, הוא השתלב עם עמדת ציונים רבים שסברו שטובת העם קודמת לטובת הארץ", קובע פרופ' גור אלרואי מחבר "מחפשי מולדת". למרוצו אחר העברית סיפק בן יהודה גם הסבר קוסמי. בהיותו בבית החלמה משחפת, סיפר בזיכרונותיו, הבריק ברק וקולגדול ציווה עליו: "תחיית עם ישראל בשפתו ובמולדתו". לא ברור עד כמה הסיפור אמיתי, אך אין ספק שבן יהודה רצה שנאמין שנשלח משמיים.



לאחר שהות בישיבת פולוצק, המשיך אליעזר-יצחק את לימודיו בגלבוקויה. דודו אליעזר וולפסון, שאצלו גר, ניסה למחוק את כמיהתו לעברית. אב"י (אליעזר בן יהודה) לא ויתר על שפתו, ברח מהבית והיה ל"וגאבונדו" (בן ללא בית), כהגדרת נינו.



ערב אחד, כשהוא נם על ספסל בבית הכנסת, ראה אותו שלמה נפתלי יונאס. יונאס היה איש אמיד, מכובד, שהציע לו ללמד באופן פרטי את ילדיו. זה לא בדיוק עבד. כשניסה ללמד עברית את הבת דבורה, התנגדו אחיה - לאומנים רוסים - והטיחו בו: "לעזאזל עם העברית שלך". הוא השיב "לעזאזל עם הרוסית שלכם" והיו מכות. בדרכו החוצה עוד הספיק לספר ליונאס שהוא מנהל רומן
עם בתו ובדעתו להתחתן איתה. יונאס השיב: "רעיון נהדר".




לעזאזל עם הרוסית. אליעזר בן יהודה. צילום: לע"מ



נביא בעירו



בכיכר של גלובוקויה ממתינות עכשיו גברות בחצאיות אדומות וסינרים לבנים. ראש העיר אליאק מורחאק מקבל את פני חובב בלחם ומלח. הגברות שרות: "לחם ומלח". קול התוף מתגלגל מעל לצמרות ונערת מקהלה מתמוטטת. ואחריה עוד שתיים. שעות חיכו לנו, והשמש הקופחת המיסה את ברכיהן. פסלו של אב"י מתנוסס לפני שורת המקהלה, בין אלה של חכמי העיר.



"אם ישאלו פעם מאיפה יש כל כך הרבה גאונים נגיד שזה מגלובוקויה", מכריז שגריר ישראל בבלארוס יוסף שגאל. חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU" שאירחה את המסע, מתרגש לדעת שכאן למד בן יהודה. "ואחרי ארבעה דורות הגיע לכאן נינו, גיל חובב".



חובב מספר: "בירושלים קראו לו 'משוגע', אבל הוא הדביק את כולם בשיגעון שלו". גיל חובב לא חוסך ממכובדי גלובוקויה "סודות מהמשפחה", כהגדרתו. "מעבר להיותו איש גדול, גם רדף כבוד, רב עם אנשים על זכותו להיות מכובד ובדרך כלל לא זכה". המשפחה, כך סיפר, מדרגת ערים בארץ לפי גודלו של רחוב בן יהודה בכל אחת ואחת. "ת"א וירושלים במצב מצוין, חיפה ככה-ככה, אבל אתם עם הפסל בהחלט על המפה".



בן יהודה, יאמר לי אחר כך, היה בטוח שצריך עוד בחייו לקרוא רחוב על שמו. הוא לא היה יהודי מבדח. הוא היה ג'ינג'י מהיר חמה שהעברית הטריפה את דעתו. איש לא נחמד שהיה מרוכז בעצמו, אינדיבידואליסט שלא הצליח לשרוד בקבוצות, אפילו לא ב"ועד הלשון". עגנון ראה בו בור מוחלט. ביאליק סבר שהוא מנותק מהמקורות. "לבן יהודה לא אכפת מה אמרו חכמי ישראל אם אמרו זאת בארמית", חבט בו המשורר הלאומי.



בטח נעלב...
"מאוד. הוא הרי היה מגלומן, אבל אתה צריך להיות כזה כדי להוביל מפעל כמו החייאת השפה וכתיבת מילון במו ידיך".




אבא של גב. בן יהודה עובד. צילום: באדיבות הארכיון הציוני



איזה אבא הוא היה?
"בתו דולה כינתה אותו 'אב של גב'. הם ראו אותו רק מאחור. כשרצו לדבר איתו היו צריכים להגיש בקשה בכתב לחמדה, אשתו השנייה. אבל הם העריצו אותו, קראו לו 'אבא גדול'".



איך אתה מסביר את זה?
"כי הוא היה נביא. לנביאים יש זכויות יתר. וגם היה לו הרבה 'שארם', קסם של מהפכן, נשים התאהבו בו".



אחות מחליפה



לפני שעלו לפלשתינה, התעוררו באב"י מחשבות שניות בעניין דבורה. איך ינתק אותה מכל העושר והשפע שהיא טובלת בו? איך יעקור אותה מחיק משפחתה התרבותית? אירופה כל כך מתאימה לה. "אני מתיר את האירוסין", הוא כותב לה, "זאת לא ארץ (פלשתינה) בשבילך, ואני אדם חולהשחפת". אבל היא מתעקשת ומשיבה: "אתה הבטחת - אתה תקיים".

ב-1891, כמה שנים לאחר שעלו, דבורה נוטה למות. זאת השחפת שהוריש לה. אמה באה מרוסיה לסעוד אותה והבת אוחזת בידה: "הישבעי לי שתביאי את ביילה (אחותה הצעירה, חמדה) להיות אישה לבעלי ואם לילדי". שלושה מחמשת ילדיה מתים מדיפטריה ובתוך זה היא עוד מספיקה לכתוב לחמדה: "אם את רוצה להיות נסיכה התחתני עם בעלי".



חמדה צעירה, יפה, סטודנטית מצליחה לכימיה, מה מצאה באיש מבוגר ממנה? השאלה הטרידה גם את חובב, עד שאזר אומץ לשאול את דולה, שאזרה אומץ לשאול את פנינה, האחות השלישית במשפחת יונאס. וכך ענתה לה פנינה: "כל חיי התפללתי לשלומה של אמך (חמדה) אבל התפללתי גם שאם חלילה יקרה לה משהו, יתחתן גם איתי".



חמדה התייצבה טוטאלית לצד בעלה. הייתה איתו בהוצאת המילון, תמכה בו במאבקיו. המדממים שבהם היו מול החרדים ואנשי היישוב האשכנזי הישן. בגנות האחרונים כתב שהם שמרנים, שחייהם מכספי החלוקה הם בגדר שחיתות.



החרדים התנכלו לו כי ביקש להשתמש ב"לשון הקודש" בשפת היומיום. במאמר ב"הצבי", עיתונו של אב"י, קרא חותנו יונאס לראות בחנוכה זכר לגבורת יהודה המכבי. המוקש היה במשפט: "לעשות חייל ונעלה אל המזרח". רבנים בירושלים תרגמו זאת ל"נאסוף צבא ונעלה על פלשתינה", מישהו דאג להלשין לטורקים, הטורקים ראו בזה הסתה, בן יהודה הושלך לכלא.




ג'ינג'י מהיר חמה. חובב עם ציור של הסבא-רבא שלו



יחד איתו נשאה משפחתו את צער העברית. היא הייתה מנודה, נרגמה באבנים בעוברה ברחוב ועוררה קולות שלא להביא את בניה לקבר ישראל. אפילו לכלבו של בנו איתמר, התנכלו בריוני היידיש. "זריז" נקבר בחצר הבית ועל מצבתו נחקק: "הכלב העברי הראשון". על ההתנכלויות האלה השיב ה"ג'ינג'י" של העברית במלחמת עולם.



ביתו היה ברחוב אתיופיה, סמוך לשכונות החרדים ולרחוב הנביאים במרכז ירושלים. בכיפור דאג לסעוד תמיד על המרפסת שבחזית. פעם הסבו לארוחת ערב שבת ושמעו אישה צועקת ביידיש מהרחוב: "געוואלד יהודים, אני מתה". הילדים רצו למרפסת וגילו חרדית אחוזת צירי לידה שוכבת על גבה. עקב השבת לא נסעה על עגלה ל"ביקור חולים" אלא ניסתה לצעוד ונשברה. הילדים משכו את אביהם בשרוולו והוציאו אותו למרפסת. אב"י הביט באישה, אמר לה: "צעקי בעברית" וחזר פנימה.



איזה טיפוס.
"מדהים, הכל נשפט לפי העברית. מה שלא קרה בעברית לא היה חלק מהסיפור שלו".



מה קרה בסוף עם האישה?
"אני מניח שחמדה נקטה פעילות כלשהי". אבל לא רק על האישה, אב"י לא ריחם אף על עצמו. עני וחולה מאוד המשיך לעבוד בעמידה 18 שעות ביממה. על השטיחון שמול שולחן העבודה רקמה חמדה: "היום קצר והמלאכה מרובה".



נשמע כבית עם חיים מסויטים.
"אני בטוח שכך זה היה".



איתמר, "הילד העברי הראשון", חונך רק בעברית. אביו אסר עליו לשחק עם ילדים שלא דיברו עברית. לפעמים נקלעו האב ובנו לעימותים חריפים. כשהמשפחה ירדה ליפו, התאהב איתמר בעיר. אבל אביו החליט לחזור לירושלים: "לא באתי לפלשתינה כדי לגור ביפו. אני ירושלמי". בנו שנא אותו על זה. "אלא שבסופו של דבר העריץ אותו". לכן שינה את שמו לאיתמר בן אב"י.



בביוגרפיה שלו "עם שחר עצמאותנו" אין לו מילים לתאר את הסגידה לאבא. הרבה חידושי לשון שלו, כמו "מכונית", זקף לזכות אביו.



דרך השואה



בצהריים דומם הכביש ללוז'קי. למרות זאת מקפיד נהגנו להישאר בתחום 70 קמ"ש. יש נקודות שבהן תמרור האזהרה 70 קרוע לשניים. 7 בצד אחד של הדרך ו-0 באחר. רק כשהכביש עובר ביער, רגל ימין של הנהג תופסת משקל. הצמרות הצפופות משבשות את הקליטה ומונעות מהמצלמות ללכוד אותו על מהירות. רוח טובה נושבת, אבל אין רוח טובה במקום הזה. ארץ יגון בלארוס. זרועה אתרי הנצחה. עכשיו שלכת וכל עלה נושא מזכרת. "ללא השואה", אומר חיים צ'סלר, "עוד 20 בן יהודה היו מגיעים מכאן".



חולפים על פני בקתות עץ עם חצרות ירוקות, עם פרות שרועות סביב. באוויר פרודותראשונות של צינה. זה החורף שמשגר צביטות ראשונות. יורדים מהאספלט הבוהק אל דרך בוצית שבסופה אישה עם חלוק פרחוני. לוז'קי. היהודים חזרו. אלוני ואני מתגלגלים ראשונים. האנשים במגרש טועים בנו וסערת מחיאות כפיים מקדמת את פנינו. "בגלובוקויה בן יהודה למד, אבל רק במקום אחד נולד -בלוז'קי", אומר להם חיים צ'סלר.



"ועכשיו גילו חובבו", מכריז המנחה. "חובבו", קולח, מלוטש כמו בטלוויזיה, נותן לאנשים לא אוכל, אלא חומר למחשבה. מספר על מהמורות חייו של סבא־רבא: העוני, מות אשתו, מות ילדיו, הכלא, שנאת החינם. "והנה אני מספר לכם את כל זה בעברית והנה אני מודה בעברית לשלטונות בלארוס
ולעיירה ול'לימוד FSU' על האירוח". עכשיו הוא חושף אנדרטה לזכר אב"י: "בעיירה לוז'קי נולד אליעזר בן יהודה. בלשן, מחוללה של החייאת השפה העברית".



מגיע תורו של התיק עם ציורי הילדים מארץ ישראל. באחד נראה דולפין מפריח מילים בעברית. הציירת היא נעמי הלפרין-פרישברג-חובב בת 11. הילדה של גיל ושל דני - בן זוגו יותר מ-25 שנה. "האחיות בארי" משמיעות "צ'יריבי־צ'יריבום" ביידיש. הכפריים מגישים תפוחי עץ מסלסילות קש. כמאה מטר מאיתנו בית הכנסת החרב של לוז'קי. אחד מחברי המשלחת פורש לתפילת ערבית. כנראה תפילה ראשונה בבית הכנסת מאז שחרב בשואה.




הציור של נעמי, בתו של גיל חובב

יהודים כבר אין כאן "חוץ מ-916 שטמונים בבית העלמין". הדוברת היא עדה רייזון. אני מדבר אליה באמצעות עיתונאית "קול ישראל" ברוסית ויקטוריה דולינסקי. רייזון בת 77. אביה היה המהנדס היהודי אליה חיימוביץ. כמה ימים לאחר שהוסמך גורש לגטו ויטבסק. מאז לא שמעו ממנו. עדה ניצלה הודות לשכנים ששילמו כופר נפשה. תמונתה משנת 41', שבה פלשו הנאצים, מוטבעת בציור שמאחוריה. "ילדה ב-41" שמו.



יש לך עדיין איזה קשר ליהדות?
"לא עושה כלום יהודי, זוכרת רק שסבתא דיברה יידיש".



חובב זוכר מסבתו לאה - "מומה" בפי המשפחה - הרבה יותר. בנסיעת לילה מלוז'קי לויטבסק הוא מגולל מפיה את תולדות אהבת איתמר ל"לאתו". הרומן בין איתמר בן אב"י ללאה אבושדיד הדהד בחוצות ירושלים. שירי השתוקקותו הנואשים הודפסו בעיתונו, נתלו ברחובות. אבל משפחת אבושדיד לא רצתה לשמוע מאשכנזי עני כעכבר כנסייה.



ככל שגבר תסכולו של איתמר, כך היו שיריו ליותר ויותר ארוטיים. לאחר שלוש שנות חיזור מתסכל כתב את "אקדחי", שיר שמקפל איום להתאבד: "מאז אהבתיה ולבי כאוב/ לא יזוז האקדח ממולי/ בין ספרי רוחי/ על שולחני האהוב/ נושם הוא המות כבר לי...". נוכח איום שכזה נאלצה משפחת אבושדיד להיכנע לאהבת איתמר.




שירי השתוקקותו הנואשים ללאה הודפסו בעיתונו. איתמר בן אב"י. צילום: לע"מ



שיעור בלשון



חודשיים לאחר מות בן יהודה נולדה ללאה ואיתמר בתם דרורה בן אב"י, אמו של גיל. אף שהייתה זו אותה משפחה, הבית היה לגמרי אחר. איתמר היה אב חם. "נשמה רוסית סוערת", מגדיר אותו חובב. הוא היה יפה כאל, נסיך ירושלמי עם רעמה של צ'כוב. "אמא שלי ואחותה רינה", מספר הנכד, "אהבו אותו יותר מאשר את בעליהן". 



בעלה השני של דרורה בן אב"י היה ז'אן פרו, צרפתי-נוצרי ראש המשלחת הארכיאולוגית הצרפתית. באחד הימים, כשהיא על משמרתה בתקליטיית "קול ישראל", נכנס קריין עם קול של אחרית הימים. קראו לו משה חובב. צעיר ממנה בשמונה שנים. לאחר שיצא עם התקליט שביקש נפלה בן אב"י ל"קומה". כדי להתאושש שלפה את בקבוק הקוניאק שמאחורי תקליטי איב מונטאן. משה חובב היה דון ז'ואן לפני דרורה, בזמן דרורה ואחרי דרורה. לאחר רומן אסור וממושך התחתנו. נולדו איתמר (ע"ש סבו) וגיל.




התעתקשה על חידושי השפה של סבא. דרורה בן אב"י. צילום: רוני נעמן. 



כשאמא נכדה של מחיה השפה ואבא בן למשפחת סופרי סת"ם, העברית היא עונש?
"זה היה אסון כפול. כילד לא הבחנתי בזה, אבל בדיעבד הבנתי שחייתי בתוך תנועת מלקחיים".



עד כמה לחצו המלקחיים?
"לא הזיזו להם טעויות מחרידות בדקדוק ובתחביר - כל עוד לא שילבת לעז בדבריך. כל עוד אמרת 'ציבורית' ולא 'אוטובוס' ו'יעקובית' (כפי שלבשו המהפכנים היעקובינים בצרפת) ולא 'ז'קט', עברת איכשהו".



אבל לאחר שעבר את משוכת הלעז מצא אמא שהתעקשה על חידושי סבא שלה, אפילו על אלה שלא נקלטו. "ומצד שני אבא שלי, הדינוזאור ה'חובבי', לימד אותי במלמד הבקר לדבר עברית צחה". משה חובב היה מניף שלט "עצור" לאחר כל טעות, מתקן ורק אז נותן ל"ירוק" להבהב. 



מטר התיקונים לא פגע בביטחון העצמי שלך?
"מאוד אהבתי את זה. אני ילד ירושלמי חנון. מאוד אהבתי מרות. לא חונכנו אלא אולפנו. כשמבוגר נכנס לחדר עליך לקום. בעוברך ליד קבצן - תן נדבה. היו המון חוקים שאהבתי, כולל התיקונים בעברית".

פגשתי את משה חובב בחור 71'. כמנהל "קול ישראל" פתח את קורס עורכי החדשות שלי. "אתם צריכים 'לשבת' טוב בתוך האקטואליה", התרה בנו מנהל מרכז ההדרכה. חובב עצר אותו מיד, מצץ את הסוכרייה שבפיו ורעם בנועם על המנהל: "לא יודע מה משמעות 'לשבת' וודאי רצית לומר 'להתמצא' או 'לשלוט' אבל מה זה 'לשבת'?".



כשהייתי עורך חדשות והוא עדיין מנהל רדיו, היה מגיע לקרוא את ה"בולטין" של מוצ"ש. "מהדורת חובב", היינו קוראים לה. קריינים היו מתייצבים בחדר החדשות כ-20 דקות לפני ה"פיפסים". חובב היה מגיע שעה קודם. מנקד, מסמן כל מילה, פותח מילון ובעיקר מוציא לנו את הנשמה. באותם ימים, שליט יוגוסלביה המרשל טיטו נטה למות. כל הקריינים השאירו למועדו את החומר שהודפס מראש. רק חובב, מקצוען כאחותו ראומה אלדר, למד את השורות כאילו עוד דקה עמד לשדרן. כשהערתי שטיטו עדיין חי השיב: "במקום שהוא יפתיע אותי, אני מעדיף להפתיע אותו". "אבא שלי היה איש עם הומור מדהים. לא זוכרים לו את זה", אומר חובב.




משה חובב. לימד עברית צחה. צילום: יצחק ברז



זוכרים את הפדנטיות, את הלבוש המוקפד. 
"היינו בטוחים שיש לו עניבה גם בפיג'מה, אבל הוא היה איש טוב לב, מצחיק ושובב".



חובב שובב?
"שובב גדול בכל תחום. גם ברומנטי. ובחיים הוא היה אבא מצחיק. אפשר היה להשתולל איתו. סיפר בדיחות מדהימות, עשה חיקויים".



ניצחון אבסולוטי



11 חודשים לאחר מות דרורה בן אב"י, התחתן משה חובב עם האנה, צעירה ממנו ־ 20 שנה. "זוג חריג. תימני וסקנדינבית, אבל אני יכול לומר לך בבטחה שהיו מאוהבים". עד היום האנה גרה בבית המשפחה בירושלים וחובב הצעיר אוהב אותה. בערב כיפור 87', כשהוא רק בן 57, מת משה
חובב בקופנהגן.



מה היה אומר על העברית בת ימינו ומה בעיקר היה אליעזר בן יהודה חושב עליה?
"לדעתי סבא-רבא היה שמח. הרי הכל מדברים עברית. עם זאת אני בטוח שהיה אומר לך שאין דבר נקלה ונחות מעיתון עברי שנקרא 'דה מרקר'".



ברצינות.
"זאת הזוועה בתמציתה, זה חוסר התרבות בצורתו המכוערת ביותר. זה משגע אותי". 



איזו מילה ממילות בן יהודה אתה הכי אוהב?
"אני נוטה חיבה דווקא למילים שנשארו רק אצלנו בבית. למשל 'תופליים', נעלי בית. ואם אתה שומע מישהו אומר תופליים דע לך שהוא בן למשפחת בן יהודה המורחבת או שהוא מרגל".



מרגל?
"שירתי ב-8200 והייתי אומר תופליים. כולם נדבקו".



אתם משתמשים במילים שלא התקבלו כמו "שח-רחוק" (טלפון)?
"במשפחת בן יהודה היו אומרים דווקא 'קול־חוט' כי קל לעשות מזה פועל: 'לקלחט'. מ'שח-רחוק' מאוד קשה לעשות פועל".




"חשוב שהבת של נולדה לעברית". חובב בבלארוס. 



איך תישמע העברית של הבת שלך?
"היא תהיה הרבה יותר לועזית. אלו דרכן של שפות. זה לא יפה, אבל זה לא חשוב".



מה חשוב?
"שהבת שלי נולדה בעברית. היא לא תהיה כמו הפוליגלוטים של תחילת המאה שעברה שנזקקו לטורקית לממשל, לצרפתית לתרבות, לגרמנית למדע ולאנגלית למסחר". 



אז הג'ינג'י ניצח.
"ניצחון אבסולוטי. אנחנו עבריים".



צילומים: יוסי אלוני



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.