משמעות ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, להציב מחסומים ביציאה מהשכונות הערביות של ירושלים, היא סימון מחדש של קו התפר בירושלים - שלא לומר חלוקה מחדש של העיר. אירוני ש- 81 שנה אחרי שהאשים את שמעון פרס בכוונה לחלק את ירושלים, נתניהו מנחה להציב מחסומים בלב העיר שחוברה לה יחדיו.
אבל הצעד הזה חיוני והכרחי. דבר אינו עומד היום בדרכו של המחבל מג'בל מוכאבר לעבר מערב העיר. מחסומים יקשו על המחבלים. וכן, הם יקשו גם על שאר האוכלוסייה, הערבית והיהודית.
הריסות הבתים הם נושא שנוי במחלוקת- עבודה שנעשתה בצה"ל קבעה שההריסות אינן אפקטיביות, אבל כל רכז שב"כ ששירת באינתיפאדה השנייה יודע לספר על עשרות האבות שהסגירו את בניהם המחבלים כדי לשמור על שלום הבית. השב"כ תמך לחלוטין בצעד הזה ומאמין שהוא ירתיע מחבלים פוטנציאלים.
לא ברור מה ניתן יהיה להשיג בהחלטה על הורדת הרף למתן רישיונות נשק ליהודים בעיר. תפוצה רבה של כלי נשק בידיים בלתי מיומנות היא לא מה שעוצר גל טרור. סביר יותר שהתוצאה תהיה יותר נפגעים בכל אירוע, כששולפים עם ניסיון של שעת הדרכה אחת שעברו במטווח יפתחו באש.
גם ההחלטה על פשיטות יזומות בשכונות הערביות נראית כמו החלטה שדואגת לתחושת הביטחון ולא לביטחון. זה מזכיר קצת את הסיורים ההפגנתיים של צה"ל בערים הפלסטיניות בימי האינתיפאדה הראשונה. פשיטות כאלה רק יגבירו חיכוך ויעלו את הסיכויים לנפגעים פלסטינים, מה שעשוי להלהיט עוד יותר את האווירה.
נושא משמעותי אחר הוא הגברת איסוף המודיעין על כלי הנשק שקיימים במרכז העיר. נראה שהנשק ששימש לפיגוע אתמול הוחזק זמן מה בידי המחבלים וכאלה יש עוד הרבה. כל רובה או אקדח שייאספו ממזרח ירושלים יכולים לחסוך בחיי יהודים.
ישראל יוצאת בשורה של צעדים שהם הגנתיים מטבעם, פשוט כי אין לה מול מי לצאת במתקפה. כל מי שקראו ל"מבצע צבאי" להחזרת הביטחון מוזמנים להציע מטרות למבצע כזה. מול ישראל לא עומדת היום שום תשתית של טרור ואין בידי ישראל רשימת מבוקשים שאם ייעצרו - יחזור השקט לרחובות הבירה.
אשליית ירושלים המאוחדת הולכת ומתנפצת לנגד עינינו, כאשר 300 אלף פלסטינים שחיים בצדה המערבי של גדר ההפרדה מסרבים לאמץ את הציונות. לא בטוח שהצעדים האלה יספיקו כדי להחזיר את השקט והביטחון.
אם גל הטרור יימשך, ישראל תידרש לבסוף לחשוב מחדש מהם הגבולות האמיתיים של ירושלים היהודית.