מאז שהייתי ילד, כשקראתי על פוגרומים ומעשי טבח שבוצעו ביהודים בגולה, לפני עשרות או מאות שנים, כך בדיוק ציירתי אותם בדמיוני. מתפללים עטופים בטלית ועטורים בתפילין, מוטלים ללא רוח חיים בתוך שלוליות של דם, ארון הקודש מזה, סידור תפילה פתוח ב"שמע ישראל" מזה, אותיות פורחות באוויר.
אלא שאיננו עוד בגולה, ואיננו עוד הצד החלש ואיננו עוד יכולים לכסוף לציון הרחוקה שבה הכל יהיה טוב יותר, משום שבציון אנחנו יושבים ובליבה של ציון אנחנו נשחטים.
יש משהו סמלי בכך שהפיגוע הזה מכה בנו בימים של מבוכה ובלבול. מבוכה ובלבול מצידם של הרב הראשי וחברים בכנסת ישראל שרואים ביהודים אחראים להירצחם. מבוכה ובלבול מצידה של ממשלה שמאיימת להתפרק, בעיצומו של גל טרור, ולגרור את כולנו לבחירות, לא לגמרי ברור עבור מה.
מבוכה ובלבול מצידו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמשדר ללא הרף מסרים מדיניים סותרים ובלתי מובנים באשר לעמדותיו ובאשר לנכונותו להיאבק עליהן. אם אבו מאזן הוא אותו תומך טרור ומסית, כפי שמציג אותו נתניהו, הרי שאין על מה לדבר איתו ועם הרשות שאותה הוא מנהיג, לא היום ולא מחר, לא על הסכם ביניים ולא על שתי מדינות.
אם ירושלים היא אותה עיר בירה נצחית ומחוברת, כפי שמעיד עליה נתניהו, כזו שאיש לא יגיד לנו היכן לבנות בה והיכן להתגורר בכל אתר מאתריה, הרי שלא ברור איך באותה נשימה הוא נכון להישבע אמונים לסטטוס קוו המאשר למחבלים פורעים להסתובב חופשי במקום המקדש, בעוד יהודים מוגבלים בו בתנועתם, מוגבלים בו בשעות הביקור שלהם ומוגבלים בו באיסור חמור לשאת תפילה לאלוהיהם.
לפני פחות משנתיים הלכנו לבחירות. בנימין נתניהו הבטיח ביטחון. יאיר לפיד הבטיח ירושלים מאוחדת. נפתלי בנט הבטיח בניה והתיישבות. זה הזמן לחזור אל ההבטחות ההן.
דווקא על רקע סכסוכי הפוליטיקה חסרי המשמעות של הימים האחרונים צריך נתניהו לעשות שימוש באותו מטבע לשון שטבע אריאל שרון המנוח, ולקרוא בקול אל 120 חברי הכנסת "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו". יכולים לעשות את זה? קדימה. לא יכולים, לכו אל העם.