"היא הייתה מאושרת על כל יום שעבדה"

כמעט שנה לאחר שנאסף אל עמיו זיגי, הקיבוצניק שלה, בגילומו השרמנטי של אריק איינשטיין, הצטרפה אליו אתמול צגאולה נוני, מי שהופיעה מולו כחבובה, בתו של סאלח, ב"סאלח שבתי", סרטו המכונן של אפרים קישון המנוח.

את הדואט הבלתי נשכח שלהם בסרט, בשיר "לי ולך", מאת דידי מנוסי ויוחנן זראי, זכרה היטב לא בגלל הגשם השוטף שירד ביום שבו צולם, אז, בנובמבר 63', כשכמעט קפאה מקור, אלא שזה היה הערב שבו נרצח קנדי. איינשטיין נשאר הזמר האהוב עליה, ושנים היא חלמה לשוב ולשיר עמו עוד דואט אחד.

נוני (72), שנאבקה ממושכות במחלה קשה, נפטרה בבית החולים איכילוב בתל אביב. היא השאירה אחריה בת, שרון, עיתונאית ומתרגמת, שלושה נכדים ושתי אחיות.

מככבת גם בגרמנית

המשחק אצל נוני היה המשך של מסורת משפחתית. אביה, שעלה מתימן ב-24', שיחק לצד עבודתו בתיאטרון התנ"כי של משה הלוי ורשם אותה ללימודים במגמת פקידות בתיכון "אלפא" בתל אביב בתקווה שיצא ממנה משהו. המנהל הבחין בכישרון שלה, ובהיותה בת 15 הביא אותה אל ידידו, השחקן זאב ברלינסקי, ממנהלי התיאטרון הסאטירי "סמבטיון". ברלינסקי שיתף את הנערה בתוכנית "שין בית" ומשם עברה לתיאטרון "זירה", שאליו הוזעקה כדי להחליף את ריקה זראי בהצגת "הפינג'אן", וממנה המשיכה להצגת "מוישה ונטילטור" מול יעקב בודו.

נוני עוד הספיקה טרם גיוסה לצה"ל להצטלם ב-61' ל"איי לייק מייק", סרטו של פיטר פריי. "הכרתי את גאולה עוד כשהייתה בת 16", מספר חיים טופול, שהופיע איתה בסרט ההוא, "כנערה היא הסתובבה סביבנו, חברי להקת 'בצל ירוק'. משם אנחנו מכירים. בסרט היא הייתה פשוט נהדרת, באמת ילדה טובה שהיה תענוג לעבוד איתה, וכך נשארה לאורך כל הדרך. ב'סאלח שבתי' מצאתי את עצמי בגילי הצעיר משחק את אביה. זה היה בימים שבהם לעשות סרט זו הייתה חוויה, לא משהו יומיומי. הכאב הגדול שלי כסאלח הוא ששניהם, בני הזוג מהסרט, אריק וגאולה, כבר הלכו".

בלהקת הנח"ל היא הופיעה בתוכנית "היאחזות בחלל" עם גבי אלדור ומרדכי ארנון, כשפעמוני הרומנטיקה צלצלו לה. לאחר שנת שירות היא נישאה לפנטומימאי סמי מולכו, הראשון מבין חמשת בעליה ונסעה לאירופה, שם למדה משחק ומחול בווינה ובברלין.

בהבימה עשו באותה תקופה, בראשית 63', קופה גדולה ממחזמר הלהיט "אירמה לה דוס". בשלב מתקדם שלו, כשעל אירמה דאז, דינה דורון, היה לצאת לפסטיבל סרטים במוסקבה, הוזמנה נוני ארצה למילוי מקומה וסיפרה כי בהבימה "כאילו הלכתי על קצות האצבעות מתוך כבוד לוותיקים". ההחלפה הזו לא גרמה ליריבות בין השתיים אלא לחברות אמיצה. "היה לנו מכנה משותף", מספרת דורון, "שתינו למדנו משחק בחו"ל, היא באירופה ואני באמריקה. נוצר בינינו קליק חם ונהנינו לבלות יחד. צחקנו הרבה, בעיקר על עצמנו".

ב"אירמה לה דוס" היא פגשה פנים מוכרות מ"סמבטיון" - "אריק איינשטיין המקסים, שבכל מקום ארב לו צבא של מעריצות, והוא הצחיק אותי בלי סוף". נוני, ששיחקה באותו עשור בהצגות נוספות בהבימה, המשיכה איתו, כאמור, ל"סאלח שבתי". כהמשך בלתי צפוי לכך המריאה לפרו כדי לשחק בסרט "אחרון האינקה", ובשובה משם הייתה לשחקנית מבוקשת בסרטי שנות ה-60. באחד מהם, "האם תל אביב בוערת?", היא חלקה סצינת מיטה עם אלכס פלג ו"עשיתי שם אקרובטיקה כדי שלא יראו לי משהו".

שיתוף הפעולה המקצועי הפורה בין נוני לבין גבי עמרני החל בשנת 70' בקומדיה "אמי הגנרלית", שביים יואל זילברג. "מאז היינו קשורים בעבותות של אהבה", מספר עמרני, "היינו לא רק פרטנרים בעבודה, אלא זה נהפך לקשר בין המשפחות שלנו, הכל יחד. כבר בהצגה ההיא, כמה שגאולה הרבתה לצחוק, מצאתי מולי שחקנית רצינית בכל רמ"ח איבריה. היו בה 100% אהבה למשחק ולפרטנר, בלי אגו־שמגו, כשבעיקר חגגנו ב'משפחת צנעני', סרט שכל אחד מאיתנו הביא אליו מרחשי תימניותו, לצד המקצועיות בטונות שאפיינה אותה. בעקבות הסרט לא מעטים היו משוכנעים שאנחנו זוג גם בחיים".

אהבותיה של נוני העבירו אותה לווינה, משם הגיחה הנה לכמה סרטים, ובהם "צ'ארלי וחצי" ו"משפחת צנעני" של בעז דוידזון. בעיר הוולסים שיחקה במיטב התיאטראות, כולל ה"פולקסתיאטר", שבו הופיעה בהצגת "משפט דרייפוס". נוני, שגם לימדה בבית הספר למשחק של אותו תיאטרון, הפתיעה כאן ב-80' כשהגיחה ארצה עם ה"קליינע קומדי" הווינאי והוכיחה שביכולתה לשחק גם בגרמנית.

הייתה זו הגרסה הבימתית של "סאלח שבתי", שהחזירה אותה ארצה מגרמניה. קישון, שזכר לה חסד נעורים מסרטו, קרא ב-88' לחבובה של אז לשחק את אמה, אתרוגה, מול סאלח החדש, זאב רווח, עמיתה מ"צ'ארלי וחצי" ומי ששיתף אותה בסרטיו "לא לעלות יותר" ו"פעמיים בוסקילה", וגם בסדרת הטלוויזיה "פאפא".

"גאולה הייתה שחקנית מיוחדת במינה וכאדם הייתה מלאת חיים ואנרגטית", מציין רווח, "תמיד נזכור אותה עם החיוך ועם הגומה בצד שמאל. איך קישון היה קורא לה? 'גומה לפט'. כך אני רוצה לזכור אותה באהבה, נפלאה כמו שהייתה בחיים. לא רוצה לזכור אותה חולה במחלה הארורה. מקצועית נפגשנו לראשונה ב'צ'ארלי וחצי', שם היא שיחקה את אחותו של מיקו, והיא הביאה לסרט חן בכמויות".

"היה טבעי בשבילי בהמשך לשתף אותה בסרטים שלי. בעצם, לא היה מה לביים את גאולה. היא פשוט הייתה קיימת איך שהייתה מגיעה מהבית. עם הצחוק שהיה פורץ ממנה. היא הייתה מאושרת על כל יום שעבדה. הקשר בינינו היה כזה, בעשר השנים של 'סאלח', שאנשים היו מתקשרים אלי הביתה, כאילו הייתה אשתי השנייה. תענוג היה להיות פרטנר שלה, כפי שהיה בפעם האחרונה, לפני כמה שנים, בהצגת 'המובטל מלמעלה' בבאר שבע, כשגם שם היא שיחקה את אשתי".

"אכפת לה מכל דבר"

היעדרותה הממושכת מהארץ נטלה מנוני, שבין השאר שיחקה בסרטים "אבא גנוב 3", "נשים" ו"סימה וקנין - מכשפה", את מעמד הכוכבת. בתיאטרון חיפשה בעיקר את עצמה. והיא, שהחזיקה במפתיע אוסף של קלטות סרטים ביידיש, שיחקה בהצגת "הכתובה" ביידישפיל. כששאלתיה ב-97', מאחורי הקלעים של ההצגה "עבודה זרה", שם ביים אותה עמיתה הוותיק גבי עמרני בתיאטרון "הסמטה" דל הקהל, לאן נעלמה, לא ניסתה לטייח את המציאות.

"מאוד לא נעים לי לדבר על זה", הגיבה. "מעולם לא יצאתי בהצהרה שאני דורשת רק תפקידים ראשיים. מבחינתי, אני שחקנית, לא סטארית. שרק יזמינו אותי לשחק, ואבוא להופיע. אבל למנהלי התיאטראות יש, כנראה, פייבוריטיות משלהם. לא עוזר לי שבקבוצת הגיל שלי אין הרבה קומדיאנטיות שמסוגלות לתמרן בין משחק, שירה ותנועה. בסופו של דבר, מעדיפים שחקניות אחרות. לא עוזר לי שמנהלי התיאטראות הם חברים שלי. אומרים לי, 'ברגע שיהיה תפקיד - נגיד לך'. שלחתי לכולם את הרזומה שלי, עם כל הסרטים וההצגות שעשיתי בארץ ובחוץ לארץ. לא התביישתי, גם שלחתי אליהם תמונה, אם הם בטעות לא זוכרים איך אני נראית. אני גם לא רואה פחיתות כבוד בפגישה עם במאי או בהתייצבות לאודישן. מה עוד עושים כדי לקבל תפקיד, אני לא יודעת".

מדרום נפתחה לה הטובה, כשקיבלה מספר תפקידים בתיאטרון באר שבע. לפני עשור קיבלה תפקיד מרכזי בהצגה "הצמה של אבא", שרמי דנון ביים בתיאטרון הקאמרי, שם ניתנה לה בשנותיה האחרונות מדי פעם הרגשה של אכסניה מחבקת. נוני האכפתניקית הפנתה את מרצה לפעילות באמ"י, איגוד אמני ישראל. כשנשאלה על מעמד האמנים, התקוממה: "אנחנו הראשונים להירתם להופעות התנדבות אבל לאף אחד לא אכפת שיש מאיתנו שאין להם ממה להתפרנס חודשים שנים".

"שתינו היינו פעילות בוועד הפועל של האיגוד", מספרת דינה דורון, "לקחנו את זה מאוד ברצינות. היא הייתה בחורה שהיה אכפת לה מכל דבר ואמרה מה שחשבה עם כל החן שהיה בה".

"גאולה נתנה את עצמה בשביל משפחת האמנים", ממשיך את דבריה השחקן יואל ליבה, מנהל פרויקטים באמ"י, "היא הייתה פעילה מאוד באיגוד והלכה לכל המפגשים עם המערכות הממסדיות כדי לייצג אותו. כנשמה של האמנים, א־מענטש כמו שאומרים, הייתה באה לראות כל הפקה שהוזמנה אליה, גם כאלו של שחקנים מתחילים, ותמיד בחיוך. פשוט אהבה בני אדם. אני זוכר איזו הפקה שבה שנינו השתתפנו. למרות השעה המאוחרת, היא הזמינה אותנו אליה הביתה ופתחה שולחן ברוחב לב".

עם כל הנדיבות הזאת, נוני לא הרגישה שהגיעה למלוא ביטויה כשחקנית. "אין לי למי לבוא בטענות", הודתה, "כנראה עלי להתעצבן על עצמי. אולי הייתי צריכה להידפק יותר על הדלתות. אולי היה עלי להשתמש במרפקים. אבל מה לעשות, אני לא טובה בזה".

חמש שנים נאבקה נוני במחלתה. "בתקופה הזאת ביקרתי אותה הרבה", מעיד טופול, "באחרונה ראיתי אותה לפני שבועיים באיזשהו אירוע, והלב כאב לראות כמה שכבר הייתה פסימית". 

"עברנו איתה את כל התהליך שעברה", מספר עמרני, "מגילוי המחלה, כשהיינו משוכנעים שיהיה בסדר ושהיא תתגבר, ועד שנהיה יותר גרוע. כשחגגו לי לפני כמעט שלושה שבועות בהפתעה יום הולדת 80 , נגרמה לי התרגשות גדולה, כשהביאו את גאולה, דבר ששימח אותה. אבל היא כבר הייתה בהידרדרות. אם קיווינו לנס, זה לא קרה