סופרסטאר. שליח של האו"ם. האקס של בר. דיקפריו בן 40

בסוף ספטמבר, לפני כחודש וחצי, בבניין האו"ם בניו יורק, נפגשו השר להגנת הסביבה המתפטר עמיר פרץ ושגרירנו באו"ם רון פרושאור עם ליאונרדו דיקפריו. אם מישהו מכם חושב לרגע שהיה זה עוד פוטו־אופ שגרתי של פוליטיקאי ישראלי המתרפס בפני כוכב הוליוודי, הרי שטעות בידו. דיקפריו הגיע לוועידת האקלים בעיר כדי לנאום בעצרת האומות המאוחדות, בדיוק כפי שנהג גם נשיא ארה"ב ברק אובמה, בעד פעולה גלובלית מיידית כנגד פליטת גזי החממה. בחליפה אופנתית, כשזקן עבות מעטר את לחייו, לא נראה דיקפריו כמו שחקן רודף שמלות אלא כמנהיג בינלאומי רציני. ואולי זה הגיל. בכל זאת, היום בדיוק הוא סוגר 40.

חתונה, ילדים או כסף גדול כבר פחות מעניינים את דיקפריו בשנים האחרונות. לצד קריירה קולנועית משגשגת, שהניבה לו השנה עוד גלובוס זהב על משחקו המופלא בסרטו השנון, המשכר, של מרטין סקורסזה, "הזאב מוול סטריט", הוא פועל ללא לאות למען כדור הארץ. בכל ראיון עמו הוא חוזר על אותן המנטרות ונראה נלהב יותר כשהשיחה גולשת לעיסוק בירוק שעל האדמה במקום בירוק שבדולר. גם הזקן שהוזכר קודם כנראה אינו מקרי.

בדרך כלל, שחקנים גדולים לא מהססים להתעלל בגופם או להכתים את פניהם בשיער בגוונים שונים, שפם תמוה, זקנקן צרפתי או פאות לחיים בנוסח המאה ה-19. אך דומה שאצל דיקפריו זה עניין עמוק יותר. שיער הפנים המסתיר את הבייביפייס שלו אולי אמור להשכיח מאיתנו את ג'ק דוסון, העלם הצעיר ששבה את לבנו בשובר הקופות "טיטניק".

מי כמו דיקפריו יודע שפניו היפות היו לו לרועץ. הוא כבר היה מועמד חמש פעמים לאוסקר ולא זכה אפילו בפסלון אחד, מה שמעורר את התהייה האם זה משום שחברי האקדמיה טרם הפנימו את העובדה שמדובר באחד השחקנים הגדולים בדורו. שחקן שלא נרתע מלאתגר את עצמו, את גופו, את נפשו, פעם אחר פעם, סרט בעקבות סרט, בשלל תפקידים דרמטיים, לעתים קשים לעיכול, של נבלים, נוכלים, מנוולים או סתם פושעים (גם אם אחד מהם הוא, לא פחות ולא יותר, ראש ה-FBI).

במקום להתענג על קומדיות רומנטיות מרפרפות מול ג'ניפר אניסטון, מרטין סקורסזה, מגדולי הבמאים האמריקאים של כל הזמנים, ליהק את דיקפריו לחמישה מסרטיו, חלקן יצירות מופת של ממש. אולי כשעורו יחל להתקמט, שערו המשוח לאחור יאפיר ויופיו יועם, יקטוף את פרס השחקן הטוב ביותר ויודה בעיניים לחות למשפחה שהקיפה אותו, במשך כל חייו, באהבה. למרבה הצער, לא נזכה לראות אותו נושק לאהובתו, הדוגמנית הישראלית. היא כבר מזמן יצאה מהפריים.

קופץ אל התהום

ב-1974 ביקרה אימרלין דיקפריו ההרה במוזיאון באיטליה. האגדה, כלומר האמא, מספרת, שבדיוק כשצפתה בציור של ליאונרדו דה וינצ'י, חשה את העובר שבבטנה בועט. כמו שכל אמא נורמלית ממוצא גרמני הייתה נוהגת, היא החליטה לקרוא לעובר שברחמה ליאונרדו. אביו של ליאונרדו, ג'ורג', עסק באותו זמן בהפצת חוברות קומיקס. והמשפחה הלא מאושרת חיה לה בלוס אנג'לס, עד שהתפרקה.

אם תבדקו היטב, תמצאו שמאחורי הרבה מהשחקנים האמריקאים המשמעותיים עומדת משפחה הרוסה. דיקפריו חווה את גירושי הוריו עוד לפני שמלאה לו שנה, אבל, ייאמר לזכותם, הם תמכו בו ועודדו אותו כשבחר בתחום המשחק. כבר בגיל שנתיים וחצי השתתף בתוכנית בשם "Romper Room", אך למרבה הצער, נזרק מהסט. בגיל 5 שרד, איכשהו, איום בפיטורים מסדרת טלוויזיה לילדים. אחר כך התברג לסדרה המשפחתית "הורות", הפציע בסבונייה "סנטה ברברה" והתחבב על הקהל האמריקאי כלוק ברואר, נער חסר בית, בסדרה הנעימה "להתבגר ולהתגבר".

ב-1993, בסרט "מה עובר על גילברט", גילם את אחד מתפקידיו הגדולים באמת, ארני גרייפ, נער אוטיסט, אחיו של גילברט גרייפ (ג'וני דפ), שמנסה להחזיק את כל משפחתו הלא מתפקדת על כתפיו. הסרט כשל יחסית בקופות, אך דיקפריו גרף שבחים רבים, היה מועמד לאוסקר וסומן כהבטחה גדולה.

לפני שביצר את מעמדו, בגיל 23 בלבד, כסופרסטאר וכאליל מין ב"טיטניק", סאגה רומנטית שנועדה לשבור קופות ועשתה זאת בקול תרועה רמה, התמכר לסמים ב"יומן נעורים" ושבר את לבו, ואת לבנו, ב"רומיאו וג'ולייט". אחר כך ראינו אותו בסרטים שגרתיים יחסית כמו "האיש במסכת הברזל", "סלבריטי", או "החוף". העתיד נראה מבטיח, אך דיקפריו התעקש לקחת את עצמו למקום אחר לגמרי.

הוא בחר לקפוץ אל התהום. מתחילת המאה הזאת אפשר לאבחן בחירה מדוקדקת של תפקידים שנועדו להרחיק אותו מהתדמית ולקרב אותו אל המהות. כי דיקפריו, תגידו על בחירותיו הזוגיות מה שתגידו, הוא שחקן רציני. מתפקידו כצ'ארמר חמקמק בסרטו של סטיבן ספילברג "תפוס אותי אם תוכל", המבוסס על סיפור חייו של פרנק אבגנייל, המשך בתפקידו של הפושע אמסטרדם וואלון באפוס העקוב מדם של סקורסזה "כנופיות ניו יורק", או כמיליארדר המוזר הווארד יוז ב"הטייס", אז כבר היה בן 30, מועמד פעם נוספת לאוסקר, והוכיח שדבר לא יעמוד בפני הנחישות שלו, ועוד יותר מכך, מול כישרון המשחק הפנומנלי שלו.

בין קייט לבר

רק עשור חלף מאז ונדמה שחיים שלמים עברו. שנתיים אחרי שהבריק בסרט המתעתע "השתולים" וזכה במועמדות נוספת לאוסקר על משחקו כמבריח היהלומים דני ארצ'ר בסרט "לגעת ביהלום", חזר דיקפריו ב-2008 להכאיב לקייט וינסלט, אהובתו שניצבה על חרב טום הטיטניק, הפעם כאישה בשלה הנשואה לו בסרט המר והמפוכח של סם מנדז "חלון פנורמי".

אך גם הופעותיו עוצרות הנשימה כראש ה-FBI המושחת ב"ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד, כדומיניק "דום" קוב בסרט המדע הבדיוני מעורר ההשתאות ״התחלה״, שבו הוא שודד חלומות, פשוטו כמשמעו, ממוחותיהם של בני אדם, כמרשל הרדוף טדי דניאלס ב"שאטר איילנד" האפלולי, ואפילו כג'ורדן בלפורט, ארכי־נוכל כלכלי חסר בושה ונטול מצפון אך משעשע ונהנתן, ב"זאב מוול סטריט" האייקוני, שם הוא אוחז בגרונם של הצופים בו במשך יותר משלוש שעות ממכרות, לא הובילו אותו לרגע המיוחל שבו יאחז בפסלון.

הוא עצמו, אגב, לא נלהב מכך. או לפחות כך הוא נוהג להתבטא. בעיניו, התפקיד יותר חשוב מהתוצאה. בראיונות עמו הוא מעמיק, מהורהר ואולי קצת מרוחק. אך משעשע לגלות שתדמית השחקן הרציני מתפוגגת כשמדובר בנשים. פעם הוא היה חלק מחבורה הוללת שאהבה לפשוט על מועדונים, היום הוא עוד גבר נחשק מאוד שחולק את מיטתו, או יאכטה אופנתית תורתית, עם היפהפיות מכל, לעתים שחקניות (למשל, בלייק לייבלי), אך בדרך כלל דוגמניות (ג'יזל הברזילאית, ארין הית'רטון האמריקאית ובר רפאלי הישראלית).

מעניין אם רפאלי, שעסוקה כעת בהידוק הקשר עם הנוכחי שלה, עדי עזרא, ובשכנוע הוריה שהוא האדם הנכון להיות אב לילדיה, טרחה לברך את האקס המיתולוגי לרגל יום הולדתו העגול. זו הייתה מערכת יחסים רבת תהפוכות ומהמורות, צלמים ורכילויות, שהסתיימה בקול דממה דקה אחרי כשש שנים און אנד אוף, שבשיאן ביקר דיקפריו, הוא ולא אחר, בבית הוריה בהוד השרון.

שלוש שנים ארוכות חלפו מאז אותה פרידה. רפאלי עסוקה בקמפיינים, דיקפריו עסוק בקולנוע, ועכשיו, ממש לאחרונה, הוא גם שליח שלום רשמי מטעם האו"ם. אולי הגיע הזמן שרפאלי תרים אליו טלפון ותזמין אותו לעשות שלום במזרח התיכון ולגמור עם כל הפארסה הזאת אחת ולתמיד. במקרה הגרוע, אם גם הפעם הכל יקרוס, יוכל להפיק עוד סרט מדמם עם סקורסזה.