יש משהו מוזר בתוכנית לישראלים צעירים באמריקה, הנקראת על שמו של מפקד סיירת צנחנים שנפל בקרב. ובכל זאת, תוכנית "איתנים" של המועצה הישראלית־אמריקאית (IAC) נקראת על שמו של סרן איתן בלחסן, שנפל בלבנון ב־1999. מייסד התוכנית ומנכ"ל הארגון, שהם ניקולט, קרא לבנו איתן. הוא היה אחד הקצינים ששירתו בפיקודו של בלחסן בקריירה הצבאית הקצרה שהספיק להצטיין בה. זה היה כמובן לפני שהיגר לארצות הברית, לפני שהפך לאמריקאי־ישראלי, וכאשר הישראליות שלו עוד הייתה בבירור "ישראליוּת" ולא משהו שהוא מכנה "ישראלינס". כלומר, הוא עצמו ישראלי ממש, אבל את הצעירים שהוא מגייס לתוכנית, הוא מחבר ל"ישראלינס".
בעוד שבועיים לערך יערוך הארגון הצומח את הכינוס השנתי שלו בוושינגטון, השלישי במספר, וזו הזדמנות להתעניין בשלומו של החידוש היהודי־אמריקאי החשוב ביותר של השנים האחרונות. זו גם הזדמנות טובה להתעניין בשלומה של הישראליות באמריקה, התעניינות שיש בה תמיד שמץ של דאגה: למה הם עוזבים אותנו והאם ישובו אי־פעם? התעניינות שיש בה - צריך להודות - גם שמץ של קנאה: האם ייתכן שבאמת טוב יותר באמריקה? התעניינות שיש בה שמץ של התנשאות, כי עם כל הכבוד, אנחנו כאן והם שם. התעניינות שיש בה גם שמץ של סקרנות: מה בדיוק צומח שם בקהילה התוססת, שסוף־סוף מצאה לה דרך להתחבר לכדי ארגון צומח שיש לו יומרות לעצב מחדש את השיח היהודי־אמריקאי?
התוכנית על שם בלחסן מתקיימת בשבע ערים באמריקה. יש בה צעירים יהודים־אמריקאים וצעירים יהודים־אמריקאים־ישראלים, קרי, בניהם של מי שעקרו או היגרו או גרים בינתיים באמריקה. החיבור בין ישראלים באמריקה לבין יהדות אמריקה הממוסדת, המסורתית, לא תמיד חלק. יש פערי תרבות ומנטליות וגם הבדלים בסדר היום ובהשקפות. אבל הצעירים, אומר ניקולט, מתחברים מהר. זה בעיקר משום שהישראלים של הדור השני כבר מדברים אמריקאית.
ובכל זאת, הוא מזהה הבדלים שלטעמו הופכים את החיבור הזה לכדאי. "היחסים בין ילדים להורים במשפחה 'ישראלית' שונים, גם כשהם מתגוררים באמריקה. זה מעצב את הילדים אחרת. יש לדור השני חיבור חזק יותר לשפה ולתרבות הישראלית, הם מבקרים כאן הרבה יותר. משפחה וחברים שנשארו מאחור הם משמרים", אומר ניקולט, "ויש להם גם חדשנות וחוצפה ישראלית". לפחות בעניין החוצפה קל להאמין לו.
הרוטב הסודי
לפי המחקר האחרון של "פיו" על יהודי אמריקה, משנת 2013 כ־4% מיהודי אמריקה נולדו בישראל - או שהוריהם נולדו בישראל. קרוב ל־300 אלף ישראלים ובני ישראלים, אבל נראה שיש יותר. דוח של מרכז המידע של הכנסת מלפני כמה שנים סיכם את הנתונים מכמה גורמים, אך לא הגיע לכדי מסקנה ברורה על מספר הישראלים בחו"ל.
לפי נתוני הביטוח הלאומי, כחצי מיליון ישראלים אינם תושבי ישראל. משרד הקליטה מעריך שמספר הישראלים בחו"ל, כולל ילדיהם, הוא כ־750 אלף. לא בטוח שיש פער בין שני המספרים הללו, והם מתייחסים כמובן לכלל הישראלים בחו"ל, אם כי ברור לכל שארצות הברית היא יעד המעבר המרכזי שאליו פונים הישראלים, אם בנסיבות של רילוקיישן זמני לצורכי עבודה ואם בנסיבות של הגירה.
לארגון של ישראלים באמריקה יש דילמה קבועה המלווה אותו ואיננה בת פתרון, והיא השאלה אם מטרתו לסייע לישראלים לעבור טרנספורמציה שתסיט אותם ממצב זהות ישראלית למצב זהות יהודית־אמריקאית או שמא מטרתו לשמר לזמן ארוך ככל האפשר את מצב הזהות הישראלית. כלומר, להניח למעשה שאפשר להיות "ישראלים" גם בדור השני והשלישי ואולי הרביעי, בלי להתגורר בפועל בישראל. "לשמור על אותן חדשנות וחוצפה, שהן בדנ"א של הישראליות", כמו שאומר ניקולט, ועל "יהודיות תרבותית, כי הם באים כחילונים", בניגוד ליהודי אמריקה, ששימרו את יהדותם באמצעות מוסדות דתיים - גם אם רבים מהם אינם דתיים בפרקטיקה היומיומית של חייהם.
"אנחנו קהילה צעירה, לא יודעים מה היא יהדות בגולה, יש לנו הרבה ללמוד", הוא אומר. זאת כמובן גישה ראויה, שבצדה גם אפשרות מפתיעה: אולי כמו ברזיל, שהיא, כאמרתו הארסית של הנרי קיסינג'ר - "ארץ העתיד וכך תמיד תהיה". כלומר, המקום שתמיד תלווה אותו הבטחה, אך ההבטחה לעולם לא תוגשם. ייתכן שהקהילה הישראלית היא "קהילה צעירה וכך תמיד תהיה". מי שבא מישראל, בדור הראשון או השני, הוא הקהילה הזאת. מי שנשאר גם לדורות הבאים, כבר לא יוכל להיות חלק ממנה כי הישראליות תיעלם ותהפוך למשהו אחר, ליהודיוּת אמריקאית או סתם אמריקאיוּת (כמובן, תמיד פתוחה גם האפשרות של חזרה לישראל, שלא מעט מהעוזבים מגשימים אותה גם אם לאחר שנים רבות).
גם ניקולט מניח שיש "רוטב סודי" של ישראליות שדוהה עם השנים. "עד איזה שלב הוא מחזיק? לא יודע. אתה רואה שינויים על ציר הזמן אפילו בתוך
משפחות", הוא אומר. "הדור השלישי יהיה כנראה הרבה פחות ישראלי, אם בכלל. אבל המערכת איננה מערכת סגורה, ולכן תמיד יהיו ישראלים חדשים שיש לארגון עניין לשרת את צורכיהם התרבותיים והחברתיים הדורשים מענה".
שומעים יהדות ובורחים
ניקולט מחפש מממן יהודי־אמריקאי לא ישראלי שיישא איתו בנטל תוכנית "איתנים", המיועדת כאמור לא רק לישראלים באמריקה, אלא גם ליהודים באמריקה המעוניינים לשתף פעולה עם הישראלים בקמפוסים. אומנם מטרת ארגונו היא לשרת את הקהילה הישראלית הגדולה. אבל הוא ומממניו - שלדון אדלסון הוא הכיס העמוק שתומך בארגון הזה, ובצדק גאה לראותו מתפתח – סבורים שלא רק הישראלים באמריקה מרוויחים מכך (כי יש להם ארגון שנותן להם ביטוי), ולא רק ישראל מרוויחה מזה (כי הארגון הוא פרו־ישראלי במובהק ותומך בישראל בלי להתנצל, בלי להתפתל ובלי להעמיס על תמיכתו שלל תביעות ותנאים). הם סבורים שגם יהודי אמריקה שאינם ישראלים מרוויחים מקיומו של הארגון שמתעל את "האנרגיה שהקהילה האמריקאית צריכה".
הישראלים מאפשרים לקהילה היהודית־אמריקאית "קשר חי" עם ישראליות. והם מביאים אליה גישה תכליתית וממוקדת מטרה – לפעמים זו הסיבה לקצרים בתקשורת – שיש בה מידה של קוצר סבלנות כלפי תהליכים ארוכים מדי והתחבטויות מתישות מדי.
ניקולט לא יאמר זאת, אבל נדמה לי שזה מה שהוא חושב. הישראלים באמריקה צריכים את יהודי אמריקה, כי ליהודים השורשיים יש כלי עבודה שמאפשרים הנבטה של זהות יהודית בסביבה אמריקאית פתוחה ולא יהודית. אבל לא פחות מכך, יהודי אמריקה צריכים את הישראלים כסוג של חיבור ליהודיות שלהם.
לא מקרה הוא שאדלסון הוא מתומכיו הגדולים של פרויקט "תגלית" – פרויקט שביסודו האמונה שטיול בישראל מחזק את זהותו היהודית של צעיר יהודי מהתפוצות – וגם של הארגון האמריקאי־ישראלי שעושה את אותה עבודה רק בלי הטיול: מזריק ליהודי אמריקה מנה גדושה של פטריוטיות ישראלית, עברית מדוברת ועוד כמה מרכיבים מוצלחים יותר או פחות, הגדלים כאן בשפע.
בדרך לחיבור המוצלח הזה צריך להתגבר על לא מעט חששות, בשני הצדדים. הישראלים שומעים יהדות ובורחים. לכן, פגישות שישי בערב של חברי הארגון נקראות "שישי־ישראלי". ניקולט אומר: "הם היו בורחים משישי יהודי כי זה היה מריח להם כמו דת. ישראלים מפחדים מהאות ג׳יי", הוא אומר. ומצד שני, בפגישה עם אחד מראשי הפדרציות היהודיות הגדולות לפני כמה חודשים, שטח האומלל את קשייו עם הישראלים המתגוררים בעירו. מצד אחד, הוא רוצה אותם מאוד ומבין שלאנרגיות שלהם יש ערך גדול שיוסיף לקהילה. ומנגד, "הם פשוט לא מסכימים עם היהודים שלי כמעט בשום נושא. איראן, אובמה, ההתנחלויות, יו ניים איט. יש לי אחד שבכל פעם שהוא בא לפגישה מיד יש קצר". ובכל זאת, בסוף הוא פיצח את השיטה והצליח למצוא מכנה משותף, "כשהם מתחילים לריב, אני משנה את הנושא לרבנות ולחרדים. לפחות בנושא הזה, אין לי בעיות – כולם מסכימים" (חוץ מממשלת ישראל כמובן).