1. אבא היה מנגן לי מהיום שבו הגחתי אל העולם ועד היום שבו עזבתי את בית הורי. ערב ערב היה נכנס אל חדרי עם הגיטרה הקלאסית ומיתריה החורקים, יושב על ידי, ומנגן לי בלי אומר. הייתי מבחין איך ציפורניו השחורות מהזפת שאפיינה את מקצועו, פורטות ביתר שאת על מיתרי הגיטרה. מעולם לא הוציא מילה מפיו, לא מילה של שיר ולא סיפור מלווה במנגינה. רק ניגן. כל הופעתו בפני הייתה הנגינה. אט-אט, הייתה באה עלי העייפות ומביאה איתה את השינה. עיני נעשו כבדות ונכנעתי להן. רק כשהייתי נרדם, כנראה, היה חדל מנגינתו ויוצא מחדרי.

 
בבוקר לא דיברנו על זה, אמי עליה השלום הכינה סנדוויץ' לשנינו - זה לבית ספרו וזה לעבודתו, נשקה לשנינו על המצח ובירכה ביום מוצלח. בימים שבהם היה חולה, או שבעבודה הכריחו אותו להישאר עד שהחושך לא יכול היה להיות חשוך יותר, לא היה מנגן לי. גם הוא בן אדם. אבל בבקרים שאחרי, הייתי מבחין בצערו. הוא לא היה מביט בעיני, כמו מתנצל על שהפסיד את משמרתו, וערב אחר כך הגיע לחדרי מוקדם מהרגיל. כל המתנות שקיבלתי בחיי לא ישוו לנגינתו של אבי, לא ישוו לצלילים האלה שסיבנו את אוזני וחיממו את לבי. כמה אהבתי את נגינתך, אבא, רק היא דיברה אלי באמת.

 
ביום שעזבתי את הבית ועברתי לגור עם רונה, נתן לנו את ברכתו, אך הביט בי בעצב. אמי, שידעה למה, חיבקה את מותניו ואמרה לו "הילד גדול, מוטי, תן לו ללכת". והלכתי. הם לא ציפו לזה, הורי, אף אדם לא מבקש מאלוהים ילד עם בעיה. כשאנשים מבקשים המשכיות, פריון, הם לא יודעים, שלפעמים יש תולעים בפרי.

 

אף פעם לא שמעתי את צליל הגיטרה, לא כי לא רציתי, לא יכולתי. אלוהי השמיעה נעדר בעת לידתי. אבל אבי המשיך, ערב ערב פרט לי כאחרון הנגנים, כטוב שבהם. ואולי הוא לא ידע לנגן בכלל, אולי רק עשה עצמו. ואולי קיווה שיום אחד, רגע אחרי שיחשוב שנרדמתי, אחזיק בידו ואומר לו "איזה יופי, אבא, איזה יופי אתה מנגן!". 
אבל לא יכולתי, לא יכולתי.

 
2. והייתי עייפה, ושום דבר כבר לא ריגש אותי. גם כשאחרי עשר שנות נישואים הוא פתאום גילה את אהבתנו מחדש, ונתקף רגשות שהיו זרים לו עד עתה. פתאום קיבלתי פרחים לעבודה, חיזורים ונגיעות בלילה תחת השמיכה או מעליה. אלף ציוני שבח על יופיי ועל מהותי בפני אמי ואחיותי בארוחת הערב של יום שישי, כמה שטרות מונחים על שולחן עגול מאיקאה ולידם דף קטן ועליו רשום "לכי, קני לך קצת בגדים".

 
והעבודה - הוא עבד פחות והיה יותר, הניף את הילדים באוויר ונתן להם לראות שאני והוא מחכים להם למטה. והם צחקו. לא ידעתי שהצחוק יכול להתגלגל בצורה כל כך מושלמת.

 
אבל אני, אני הייתי עייפה. הוא דאג לעייף אותי עשר שנים קודם לכן, ובמשך עשר שנים. למה דווקא עכשיו? איך פתאום חזרת לעצמך? אולי אתה בוגד? אולי יש מישהי שמנעימה את צהרי היום שלך? אולי לבך נתון לאחת אחרת? יפה יותר? חכמה יותר? אולי ייסורי המצפון ברגע שאתה בא על סיפוקך, הם אלו שאמרו לך להשתנות? לאהוב אותי כמו שהיית צריך מזמן? או אולי אין לך אף אחת, וזו ההכרה הזאת שאני יכולה ללכת בכל רגע נתון, שאני משתכרת מספיק ויכולה לעזוב אותך כשארצה. אולי זו הבהייה שלך בזמן האחרון מול המראה. אולי פתאום אתה מגלה שאתה לא כל כך צעיר, שהזמנים הרצים והעונות החולפות נותנים את אותותיהם גם על גופך ועל פניך?

 
והייתי עייפה, ושום דבר כבר לא ריגש אותי, גם לא אתה.

 
והתגעגעתי למשהו מתוק כמו תפוח אדום מצופה סוכר בחוף הסלע, בשבת בבוקר. והתגעגעתי למשהו מלוח, כמו הפיסטוקים שאבא היה מקלף לי בשבת בצהריים, אחד לי ואחד לאחותי. ככה בתורות. והתגעגעתי למשהו חמוץ, כמו החמצוצים שהייתי אוספת עם החבר הראשון שלי בשיחים ליד התיכון. והתגעגעתי למשהו מר, כמו אהבה.


אבל אין אהבה וכל הטעמים שיש לי בפה תפלים עכשיו. העיקר שנכנסת הביתה עם עוד זר פרחים, כאחרון המאהבים. אבל מה תעזור האהבה, אם הלשון והלב שלי כבר יבשים? מה היא תעזור? 


3. מריומה אוהבת את דוד, אבל מה לעשות, היא אלמנתו של חג'ג', ולא מקובל שאישה עושה לבעלה ויברח, גם אם הוא מת.

 
אז מה עושה? כל שישי, איך שדוד יוצא מבית הכנסת, עומדת בפתח ביתה ואומרת "דוד, למה תאכל לבד? בוא אלי, הכנתי הרבה, והילדים לא באו". דוד בא, אבל אף פעם לא בידיים ריקות. פעם עולה לביתו ומביא יין טוב טוב, של ההבדלה. פעם קוטף לה כמה פרחים ואומר לה "הנה, צהובים כמו העיניים שלך", ופעם נותן לה נשיקה ביד, ומושך אותה קצת יותר, כדי שלא תחשוד, אבל שגם תחשוד.

 
מריומה מבליגה לו. העיניים שלה בכלל לא צהובות. הן דבש, כמו בראש השנה. והיד שלה תמיד מדיפה ריח של בצל מהבישולים. והיא בכלל לא שותה יין, אבל בכל זאת מבליגה לו, כי אוהבת אותו. כל שישי אוכלים מריומה ודוד מאותו השולחן. הוא מקדש לה על היין והלחם. היא מוזגת לו קצת מרק "שהבטן תתחמם לפני שהחריף ישרוף אותה".

 
הם צוחקים מאותן הבדיחות. "שמעי מריומה, בעל אחד אומר לאשתו, 'כל פעם שאני אוכל שוקולד, אני חושב עלייך'. אשתו שואלת 'כי אני מתוקה כמו צ'וקולטה?'. הבעל עונה לה 'לא, כי את כמו הפרה'". והם צוחקים שעות. וכשהיא מכניסה לו בכוח עוד מנה לצלחת, הוא תופס לה חזק ביד ואומר "לא צריך, מריומה, כבר בסדר". והיא בכוונה משאירה את היד והוא בכוונה ממשיך לתפוס. מריומה אוהבת את דוד, אהבה אמיתית. לא אהבה של "יאללה, תתחתני עם חג'ג' ויבנה לך בית", אלא אהבה שלמה, אהבה שהיא בחרה. 


יום אחד תתפוס אומץ ותוריד את תמונתו של חג'ג' מהקיר שמאחורי שולחן האוכל. וככה, כשהוא כבר לא ישקיף עליהם בעיניים הרעות והמתות שלו, תגיד מריומה לדוד "תסיים לאכול, בוא, אני רוצה להראות לך משהו בחדר". עוד קצת, יא מריומה, עוד קצת.