הייתי רוצה, אם אפשר, לומר מילה רק לחילונים:
איזה כיף לראות את מה שקורה בש״ס בימים אלה,
נכון? תודו שאתם נהנים. קרבות אימתניים בין דרעי לישי, לכלוכים, מחנות, הקרב על זכרו של מרן, ובעיקר התוצאה: צניחה בכוחה של ש״ס בסקרים.
אבל אחרי שנסיים לחכך את ידינו בהנאה, אולי כדאי שנתעכב על עוד שאלה: במה בעצם שונה שאר המפה הפוליטית ממה שמתרחש בש״ס? הרי ש״ס היא רק פלח אחד שמשקף באופן די מדויק את הטעם המפוצל של כל העוגה.
מפלגות אמורות להיות עניין אידיאולוגי, אבל האידיאולוגיה בפוליטיקה הישראלית הפכה שטחית ונעדרת, לא יותר מתחפושת חביבה. בואו נודה באמת: אין יותר אידיאולוגיה - יש פולחן אישיות, נקודה. כשמרימים עיניים מההצגה המהפנטת של ש״ס רואים מה קורה כאן: מפלגות מוקמות על ידי אנשים לא כדי לקדם אידיאולוגיה שבוערת בעצמותיהם, אלא כדי לקדם את עצמם.
על לפיד קל להגיד שהוא הקים מפלגה שתעצים את אישיותו, אבל במה הוא שונה מהאחרים? ליברמן, ליכודניק במהותו, הקים את ישראל ביתנו, מפלגה שעד שלא מתעוררת בה שערורייה כלשהי אין לנו מושג מיהם החברים בה. בנט, גם הוא תוצר של הליכוד, השתלט על שתי מפלגות - אחת דתית ואחת ימנית קיצונית. הוא איחד אותן באיזה פריש מיש מט לנפול, ואיכשהו אף אחד לא זוכר את כל שאר החברים ברשימה שאלמלא בנט, הוא לא היה חולם להצביע לה. ומה לגבי כחלון? גם הוא הספין-אוף החדש של פוליטיקאי מהליכוד שלא מחליף אידיאולוגיה אלא פשוט רוצה מפלגה בצלמו.
הכל אישי במפה הפוליטית שלנו, המפלגות כבר לא ממש מעניינות אף אחד. מה בעצם ההבדל האידיאולוגי העמוק כל כך בין כחלון ללפיד, למשל? אילו חילוקי דעות בסיסיים יש בין השניים, שלא מאפשרים להם להיות באותה המפלגה?
כחילוני, כיף לראות את ההתפוררות של ש״ס. בלגן שנוצר בגלל אגו גדול של שני אנשים שעם כל הכבוד לאידיאולוגיה הקדושה, מה שמעניין אותם זה הם עצמם. אחרי קיתונות הטינופת, הם כנראה כבר יפסידו בכל מקרה בסיבוב הבחירות הקרוב, בין אם ירוצו לבד, ובין אם בדרך נס ישלימו פתאום. ומי ירוויח? נראה שכחלון ירוויח מהעניין יותר מנדטים בסיבוב הבחירות הבא עלינו לטובה, אבל אם לשפוט לפי הדפוס שהתרגלנו אליו - הרווח הזה בדרך כלל טוב לסיבוב אחד בלבד.
שיטת המפלגות הישנה שצמחה בתקופה שבה האידיאולוגיה והסולידריות היו מובנות מאליהן, כבר לא מתאימה לתרבות שלנו יותר. כדי לחזור לאידיאולוגיה צריך למצוא דרך לצמצם את מספר המפלגות, לא להמשיך להרחיב אותו. בפועל, הפרגמנטציה וההתפצלות לא מאפשרות להביא הישגים אמיתיים לאורך זמן, אבל אף אחד לא רוצה להיות הפראייר שיוותר על האפשרות להרוויח אישית מהסיבוב הקרוב.
זה מגוחך בעיקר כי בשורה התחתונה, אפילו הפוליטיקאים מפסידים מהשיטה. הרווח מחזיק לקדנציה אחת, ולפעמים אפילו לזה הם לא מגיעים, אלא רק מריחים את האפשרות המסנוורת שלא מצליחה להתממש בסקרים. המשילות והאידיאולוגיה הוקרבו למען הרווח האישי, אבל הפרדוקס הוא שאין רווח אישי אמיתי. בסוף כולם מפסידים במבחן התוצאה: גם המשילות מתפוררת וגם פולחן האישיות הריקני מתפוצץ במהירות, ובמקומו מגיע הכוכב הבא. •