נוכח פרשת הדרכים המדינית־ביטחונית שמדינת ישראל מצויה בה בעת הזו, ניתן היה לצפות כי הבחירות הקרובות יתמקדו בתחום הזה, כאשר בפני הבוחר יוצגו שתי תפיסות עולם מנוגדות, והוא יבחר בין שתיהן: האם מקומו עם המזדהים דרכה של הממשלה הנוכחית, או שמא עם אלה הסוברים כי דרכה של הממשלה שגויה. אבל משהו השתבש בדרך, והבחירות הבאות עלינו מתמקדות דווקא בתחום הכלכלי־חברתי, ואילו התחום הביטחוני־מדיני נדחק הצידה.
המציאות הגיאו־פוליטית שלנו השתנתה ללא הכר, קיבלה גוונים חדשים וממנה נגזרת מפת איומים חדשה על ישראל. לאיומים המוכרים – טרור פנים, איום חמאס, חיזבאללה מצפון וההתגרענות של איראן - הצטרף בשנתיים האחרונות שחקן חדש: האסלאם הרדיקלי. אין מדובר רק בכנופיות מרצחים בעיראק או בסוריה. זו אידיאולוגיה המופצת בעזרת טכנולוגיות מתקדמות ומכה שורשים בכל מקום שמתגלית בו חולשה שלטונית. זהו תמנון השולח את זרועותיו הרעיוניות בלי צורך בגייסות. הוא כבר כאן, במזרח התיכון, וגם באירופה המבוהלת והמבולבלת.
הממשלה הנוכחית וקודמותיה בחרו לא להתמודד עם הבעיה הביטחונית ואימצו את תפיסתו של בן־גוריון, שהייתה יפה אז, כאשר קבע שמדיניות הביטחון של ישראל תתבסס על שלושה מרכיבים: התרעה, הרתעה והכרעה. אלא שבהתחשב בסוג האויבים שעומדים כיום לפנינו, בעמדת העולם ובמגבלות הכוח שלנו, איבדו מונחים אלה את משמעותם והתפיסה הזו אינה רלוונטית עוד.
ממשלות ישראל אימצו את התפיסה הזו כי רק היא מתיישבת עם רעיונות לאומניים של ארץ ישראל השלמה ובניית הבית השלישי, תוך התעלמות מקיומם של הערבים, ומשרתת מדיניות סיפוח זוחל וקביעת עובדות בשטח. את ה"אין מדיניות" הביטחונית החליפו צמדי מילים שאמורים לספק אשליה כי יש, כביכול, מנהיגות, ויש, כביכול, מדיניות, והן גם עוברות טוב ברחוב: "ניהול הסכסוך" שמשמעותן בשפה פשוטה "נגיב לאירועים בכוח ואם זה לא יצליח נגיב ביתר כוח"; או "הכלת האיום" שפירושן: אין לנו מענה לאיום, אז נלמד לחיות עמו.
באין תפיסת ביטחון כוללת, ישראל נערכת למלחמה שהייתה. באין מדיניות ובאין תרבות של לימוד מטעויות העבר, אנו מתנהלים כמו אותו אוויל, אשר פעם אחר פעם נופל לאותו בור ומאשים את הבור.
לאיזו דוגמה יותר טובה אנו זקוקים מזו של שלושת המבצעים האחרונים? לשלושתם נגררנו בנסיבות דומות, בשלושתם התנהלנו תחת אותה תפיסת לחימה ומשלושתם יצאנו באותו מצב - "מנצחים" ונערכים לסיבוב הבא. השיטה הקיימת מובילה לתוצאה אחת ברורה, וניסח זאת הגנרל הפרוסי קלאוזביץ לפני 200 שנה: "כל התקפה שאינה מוליכה במישרין אל השלום - מן ההכרח שתסתיים בהגנה".
כשאין תפיסת ביטחון לאומי, היא מוחלפת בסיסמאות חלולות מהסוג של: "על זה לא נוותר" ו"על זה לא נתגמש", ו"מול זה נעמוד זקופי קומה" ו"ההוא יביס את החמאס" וכו'. זו לא אסטרטגיה ולא מדיניות, זה בדיוק ההפך. זו רדידות מחשבתית, פופוליזם ורימון עשן הנועד לכסות על חוסר יכולת או על הסתרת כוונות אמת.
המחדל איננו רק בתחום הביטחוני־מדיני. לא הממשלה הנוכחית ולא קודמותיה התמודדו באמת עם המצוקה הכלכלית. קיים קשר ישיר בין מצבה הביטחוני של המדינה למצבה הכלכלי, ולכן רק שינוי בראשון יביא לשינוי של ממש בכלכלת ישראל
המציאות באזורנו יצרה מפגשי אינטרסים בין המדינות הערביות המתונות ובין מדינת ישראל, שאותם ניתן לנצל לקידום הסדר אזורי ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים. העולם המערבי מצפה למהלך כזה וייתן מטריה וסיוע כספי, מדיני וצבאי ככל שיידרש. מי שאינם ראויים להנהיג את העם הזה, בתקופה סוערת כזו, הינם מפריחי תרחישי האימה, קוראי קריאות "הבריון השכונתי" ואלה המבטיחים שינוי חברתי־כלכלי, בלי שיצביעו על פריצת דרך בתחום המדיני־ביטחוני.
הראויים הם אלה האמיצים דיים לעשות "חישוב מסלול מחדש". אלה המסוגלים להתמודד עם יוזמה מדינית־אזורית, שבה ייקבעו גבולותיה של ישראל אשר יבטיחו ביטחון לתושביה עם רוב יהודי מוצק. נקיטת יוזמה כזו תחזק את החברה הישראלית מבפנים, תאפשר למדינת ישראל להתמודד טוב יותר עם האיומים הביטחוניים מחוץ ותביא למהפך בתחום המדיני־ביטחוני, וכנגזרת מכך גם בתחום הכלכלי־חברתי.
הכותב כיהן בעבר כראש אגף וממלא מקום ראש השב"כ