1.  ח"כ עמיר פרץ היה שר הביטחון שאישר פורמלית את המינוי שלי לדובר צה"ל, וח"כ אלעזר שטרן הוא חבר קרוב. לאחר הגילוי הנאות המתחייב, אני לא יכול שלא לכתוב את שאני חושב:  שני האנשים הללו הם פוליטיקאים מהזן שהייתם רוצים שייצגו אתכם. אמיצים, פיקחים וישרים, שאסור שהכנסת הבאה תחסר אותם. 



ח"כ פרץ מוכר בעיקר בפועלו החברתי, החל מתפקידו כראש עיריית שדרות, דרך ההסתדרות ועבור בראשות מפלגת העבודה ותפקידו כשר הביטחון. על שטרן כבר כתבתי: איש מיוחד מזן נדיר, בוגר בני עקיבא, אלוף במילואים שיסד יישוב בגליל, ושבבתי הכנסת לפעמים מסננים נגדו קללה מאחר שלא הלך באותו קו עם הרבנים או שהתעקש על חוק הגיור. שטרן וח"כ דוד צור, בניגוד לעצות טובות ורבות שקיבלו, כולל מהייעוץ המשפטי של הכנסת, בחרו שלא להתפצל ולקבל מהכנסת מיליוני שקלים למימון בחירות עבורם לכנסת הבאה.

מי שתיהנה מהכסף היא מפלגת העבודה, שאספה לתוכה את התנועה. אינני יודע עם מי פרץ ושטרן מדברים, או מי מדבר איתם, אבל אבטא תחושת רבים כשאומר שהייתי רוצה לראותם במפלגת העבודה, ביתו הטבעי של פרץ והמקום שבו שטרן יוכל לחדש את הברית ההיסטורית של תנועת העבודה עם הציונות הדתית. 
 
נכון, הרצוג ולבני יוכלו להסתדר בלי פרץ, שיכול למשוך קולות ממשה כחלון. בכל זאת, יש לו אי אלו מאחזים בשטח במפלגת העבודה והוא אולי עלול להתמודד בעתיד על ראשות המפלגה. הם גם יכולים להסתדר בלי שטרן, שיכול להביא קולות מהבית היהודי, מהליכוד ומיש עתיד. אבל אנחנו זקוקים להם, הכנסת זקוקה להם, החיים הציבוריים זקוקים להם ולשכמותם. אם נראה אותם בסוף ברשימתו של אביגדור ליברמן או בכל מפלגה אחרת, יהיה זה מסר רע של מפלגת העבודה המתחדשת. 
 

2.  בשנת 96,כראש הממשלה וכשר הביטחון, בשבוע האחרון שלו בטרם העביר את הגה השלטון לידיו של בנימין נתניהו וכשהוא מתקשה לעכל את התבוסה, אירח שמעון פרס את חניכי מכללה לביטחון לאומי לשיחה סגורה.
 
הוא הגיע לשיחה בחוסר חשק שאפשר היה להבין אותו, אבל הסברנו לו שזו מסורת והזכרנו לו שהוא שר הביטחון. זה הספיק. השיחה הייתה מרתקת. פרס אמר לחניכים כי חונך שלא לזרוק ספרים, ולמרות זאת הוא מתלבט לגבי גורלם של הספרים שנמצאים בספרייתו, שעוסקים בעתיד ברית המועצות. "המציאות קלקלה את הספרים, הם שווים לפח", אמר פרס ושאל את החניכים, "מה הייתם עושים במקומי?". היה זה פתח לשיחה מרתקת על היכולת של מדינות וגופי מודיעין לחזות את קריסת ברית המועצות, את נאום סאדאת, את האינתיפאדה ואת נפילת חומות ברלין. 
 
נזכרתי בשיחה הזאת כששמעתי על התמוטטות כלכלת רוסיה, עד לא מזמן מעצמה בפריחה שמעוניינת להתרחב לשטחים נוספים. הכפר הגלובלי שלנו מזמן התרחשויות ותהליכים מרתקים שאיש מהפרשנים לא יודע לצפות אותם. נוכח המתרחש ברוסיה חשבתי עוד על ההצעה הנדיבה של משרד הביטחון וצה"ל לאנשי האוצר, להצמיד חלקים מתקציב הביטחון למחיר חבית הנפט.

אין ספק כי כיום הם מצטערים על החלטתם, אבל הכסף כבר נמצא במשרד הביטחון. ההתפתחויות ברוסיה ישפיעו לא רק על מחירי הנפט בעולם, אלא יגרמו לשינויים כלל עולמיים: איראן לא תוכל לסייע באותו היקף לטרור העולמי ואולי כתוצאה מכך וכדי להביא להקלת הסנקציות שמופעלות עליה מהמערב, תתרכך בתחום הגרעין הצבאי. ויכול להיות שהאירועים הללו יובילו להתפתחות גל מחאה חדש שעשוי להשפיע על המשטר. 
 
כלכלת רוסיה עשויה להשפיע גם על מעורבותו של פוטין באוקראינה ובמדינות נוספות. גם קטאר, המממנת הראשית של חמאס, אולי תושפע מהמצב. במדינה קטנה ורדופה כמו שלנו חובה עלינו, לא רק בימי החנוכה, לאתר את האור הקטן שבתוך כל משבר עולמי גדול.
 
3. השבוע, לאחר טיפול תקופתי אצל רופא השיניים בתל אביב, כבשה אותי השמש החורפית. והחלטתי לבטל שתי פגישות ולהקדיש שעתיים-שלוש לרביצה בשמש ולשיטוט בשדרות העיר, יחד עם חבר. התחלנו ללכת עד שנתקלתי בביתו של דוד בן-גוריון. עשרות, אם לא מאות פעמים חלפתי על פני הבית הישן והצנוע, אולם מעולם לא נכנסתי פנימה.

היה זה הזמן הנכון. השומר המנומנם הסביר לנו שהכניסה חופשית. נכנסנו. היינו לבד בתוך הבית הגדול, עברנו משתאים מחדר לחדר. מהסלון לפינת העבודה, מהמטבח לחדרי השינה, מפינות הקריאה למרפסת ולגן. צרות של ממש יש שם: הרהיטים המקוריים, הכלים, המיטות, העיתונים, הספרים והמזכרות שקיבל בן־גוריון. גם תצלומים נדירים, מכתבים ומסמכים יש שם. חוויה של ממש לכל ישראלי, לכל יהודי וגם לכל תייר. התרגשתי מהנגישות, מהצניעות ומהיכולת לאחוז בקצות האצבעות בפיסות של היסטוריה שהיוותה את המסד להקמת המדינה, להקמתו של צה"ל ולביסוס כלכלת המדינה. 
 
בחצר האחורית של הבית המארח תלמידים, סטודנטים, חיילים ושוחרי מורשת בן־גוריון, מותקן שלט גדול שמלמד על כך שחידוש המרצפות במרפסת בוצע בנדיבותה של חברת אקרשטיין, ובתוך הבית שלט המלמד שתחזוקת הספרים ושימורם נעשים באדיבות בנק הפועלים. לשתי החברות הללו אני מבקש לפרגן, בטרם אתבע מהמדינה את עלבונו של מייסד המדינה העברית, שמורשתו זקוקה לנדבנות שכזו.  בעוד הלובינג לבתי המורשת של מנחם בגין, יצחק רבין, ולהבדיל של שמעון פרס, חי ופועל בצדק מוחלט; הלובינג למייסדי המדינה האחרים ולמורשתם הולך ונעלם. כאן בדיוק צריך להיכנס המחוקק. 
 
אני יודע בדיוק את מי אני הולך לסחוב איתי לביקור נוסף בבית בן־גוריון. אני רוצה שיתרגשו שם, כמו שקרה לי. אני מציע לכם לקחת לשם את החברים, המשפחה והילדים. בימים של בחירות,  כדאי להיזכר איך היה כאן פעם.