חשיפה לצפון: מרסל מוסרי זונחת את התוכניות לטובת לונדון וקירשנבאום

על הקיר בעמוד הפייסבוק שלי הם הדביקו תמונה מתקופת הצבא ורשמו לי “מחכים לך! בואי כבר!". ארזתי כמה חולצות, כמה טייטסים ונעלי ספורט, אין צורך ברושם מיותר עליהם. בדקתי זמני רכבות, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי מהבית. והנה מדרגות. ואני מברכת את אחמד, השכן שלי, לשלום. והוא שואל אותי אם אני רוצה עלי גפן, כי אשתו הכינה יותר מדי. אני מסרבת בנימוס, וממשיכה לרדת במדרגות, אחרי רגע מסתובבת אליו בחזרה ואומרת: “יודע מה? תשמור לי, אני חוזרת עוד יומיים". לא חבל לפספס?

 

בקומה הראשונה, רגע לפני שאני יוצאת מחדר המדרגות אל החופש המוחלט, צלצול טלפון. הסוכן האהוב שלי )בלי שמץ ציניות(. עניתי. “את בבית?", הוא שואל. “בדיוק יוצאת", אני עונה. “לאן?". “לצפון! לחבר'ה מהצבא", אני מלהיטה את עצמי. “אי אפשר", הוא עונה בקול מאכזב ומאוכזב, “יש לך צילומים ללונדון וקירשנבאום". לא אלאה אתכם בפרטים. פשוט נעמדתי במקומי והרגשתי איך מדרגות שהיו לפני רגע נעות בתוך קניון מפואר בפריז, הפכו למדרגות המתישות בגני הבהאים. אוף!!! אבל קריירה זו קריירה. אני  עולה חזרה הביתה, שבוזה לחלוטין, מנסה לנסח בראשי הודעת הברזה שלא תכעיס את כל חברי הצפונים.

 

עם כל כישורי הכתיבה שלי, לא מגיעה לי לראש אף לא מילה מנחמת אחת. אני חושבת לעצמי, שלפעמים מרפי מסתובב לו בשמיים עם חץ ומחפש דברים מרגשים שקורים לי, מנסה לפגוע בדיוק בנקודה שממנה אני הכי מתלהבת. אני עוד אתפוס אותו, מתישהו. אז אני לא נוסעת. ואני מסמסת בקצרה ובקורקטיות לחבר'ה בצפון “אבוא רק מחר". לוקח להם זמן עד שהם עונים לי. וכשהם עונים זה לא יותר מאשר “צפוי!". אני לא מגיבה חזרה.

 

במקום זה מניחה את המזוודה על המיטה ויורדת קומה אחת מטה, לראות אם כבר ארזו לי את עלי הגפן. הם אף פעם לא מאכזבים אותי, השכנים שלי. קיבלתי גם מעמולים ארוזים בתוך קופסה עם עיטורי יסמין עליה. אני עולה חזרה אל חדרי הצנוע, מתיישבת על המיטה ומתחילה לאכול, פתאום אני קצת מבינה מה זו אכילה רגשית. אבל זה לא ממש מזיז לי, אז עלה גפן, ועוד אחד, ועוד אחד - יש לה ידיים טובות לשכנה שלי, אני שותה קצת מים ונרדמת.

ארבע שעות אחר כך אני במעלית של אולפני ערוץ 10 . למעלית נכנסת מנקה והיא מביטה בי ואומרת “את הרבה ישנת!". אני מחייכת, שואלת אותה “מה, רואים?", והיא מתחילה לצחוק.

 

פתאום שתיקה, ובא לי לשאול אותה משהו בקומות שנשארו. אז אני שואלת: “את עובדת פה הרבה זמן?". אנחנו נעצרות בקומה שלה, והיא אומרת “זה עבודה, פרנסה, טוב...שלום". ויוצאת מהדלת. הלוואי שהיה לי מוסר עבודה כזה, של פעם, של למלא את המקרר בכל מחיר! גם במחיר של קריעת תחת (וסליחה בפני קוראי העדינים). עוד עשר דקות חולפות ואני מול ראי  גדול, המאפרת אומרת לי: “וואי מרסל! אני מתה עלייך, אבל למה הסיפורים שלך כל כך עצובים? את הורגת אותי!". אני מנסה לענות לה והיא מתעצבנת: “את הורסת לי את האיפור! עכשיו לא מדברים". אז אני שותקת וחושבת לעצמי שהייתי אמורה להיות כבר בצפון, על ערסל במושב של אחת החברות, מפלרטטת עם אחיה הגדול ואוכלת את הקבב של אמא שלה. כשהמאפרת מסיימת את עבודתה, אני מגלה בחורה חייכנית, צנועה ודי מצחיקה. אני שמחה שאלו הקוראים שלי.
 


 

ועכשיו תורי, קוראים לי לאולפן. ויושב לו ירון לונדון, ללא קירשנבאום, ומחייך אלי, ואני מחייכת חזרה. ובאיזשהו שלב הוא שואל אותי משהו כמו: “אז באת לדבר על סטוצים?". והוא ממשיך לשאול: “איך משיגים סטוץ?". ואני עונה: “בבר, בפיק אפ, עושים קצת עיניים ויאללה בלאגן"... “אז בואי תגידי לי, שלב, שלב, איך משיגים סטוץ?", הוא ממשיך. ופתאום הוא עובר נושא: “גדלת בשכונה?". והנה אני מתעוררת מההלם הכמעט לא מורגש שלי ואומרת: “לא, גדלתי בחולון, בשכונה ממוצעת לחלוטין".

 

והוא: “אז אבא שלך בטח פרופסור...". ואני ספק צוחקת, ספק מובכת, ספק מחייכת, ספק מופתעת ואומרת: “כן, ואמא שלי  נגידת בנק ישראל".

ואז אני מדגישה, שאבא שלי הוא נהג מונית ואמא שלי עובדת בעירייה. ואני מכריזה כי הם טיפחו אותי, ועמלו על גידולי, ולרגע אני חדלה, חושבת לעצמי שלא באתי לקדם את ילדותי, כי אם את הספרים וההרצאות שלי.

 

ואני מביטה בעיניו, בתפאורה, בתמונת ספרי המתנוססת מאחורי גבו, ואני יודעת שאין לו כוונה להזיק לי או להכפיש את שמי. אולי הוא סתם לא שומע מה שאני מנסה לספר, אולי הוא קרא רק סיפור אחד שלי, או אולי התחקירנים הטעו אותו. אחרת, איך מכל הדברים שהספקתי לכתוב עליהם בשנה האחרונה דווקא לשם אנחנו הולכים? והוא די חביב, ירון, שלא תטעו, אני עוד זוכרת אותו עם שפם, באיזו קלטת וידיאו שקיבלתי ליום הולדת 6, כשהוא מספר בקולו הערב על תירס חם ועל הבית של יעל. ואני זוכרת איך חולצת הפלנל שהלבישו לו שיוותה לו מראה חמוד של סבא מתוק וחייכני. אני זוכרת לו חסד ילדות של שעה מול מסך טלוויזיה.

 

אבל עכשיו הוא שואל אותי על סטוצים. ולא בא לי לדבר על סטוצים. בא לי להיות בצפון, עם חברים שלי, על ערסל, אולי אשתכנע ואעשן נרגילה. ואולי נזייף שירי קווין ושלמה ארצי בקריוקי. בא לי אוויר של צפון, לא של אולפן, ובא לי שלא ינסו להתקיל אותי, כי אני עייפה מהתקלות ומאינטלקטואליות יתרה.

בשבוע שעבר, אחד הכותבים פה, במוסף, כתב: “אם אתם מתחת לגיל 18 , תעברו לדף הבא, למרסל מוסרי". סביר להניח, שגם אם הוא היה יושב באולפן ומראיין אותי, הראיון היה על סטוצים, אלכוהול וזימה. אלו, הבוגרים יותר, המנוסים יותר, בעלי הוותק והאור המסנוור של הפלאשים, כמעט לעולם לא יפרשו שטיח אדום בפנינו, הצעירים. אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי להרוויח את לחמנו ואת כבודנו. עצוב.


 

יום אחרי, עת בא הבוקר, ישבתי ברכבת לצפון וחיכיתי. גם הם חיכו לי, חברים שלי, בתחנת הרכבת, ואחרי שכפכפו אותי )שפה יפה למהלומות קלות(, קראו לי “מבריזנית" וחיבקו אותי, הרגשתי בבית. בצהריים אכלנו בעכו ובערב התחלנו לשתות דברים שמחממים את הבטן ומשכיחים. כשהם העבירו בדיחות ביניהם, אני הרמתי עם עצמי לחיים - לחייכם, אנשי הבוהמה, לחייך, ביצה טובענית, לחיי כל מה שרע ומר יותר מן הוויסקי שאני מחזיקה עכשיו. לחיי הנעורים, הבכי, הצחוק, הכאב וההשפלה, לחיי הזיכרונות הישנים והזיכרונות החדשים שעוד ניצור. פעם, לפני פחות משנה, האמין בי מישהו. הוא היה אחר, נבון וחסר אינטרסים. “תיזהרי מכולם", הוא אמר לי ברצינות, “גם ממני".

 

“ממך???", הופתעתי. “ממני הכי הרבה!", ונשק לידי. אסי דיין, לחיי הזיכרונות הטהורים והחפים מכל קנאה שיצרת לי בלב. והנה יושב לו ירון לונדון, והוא מסתכל עלי בעיניים קצת סקפטיות, כי אחרי הדיבורים על פוליטיקה, הפרשנים רמי המעלה ואנשי הכלכלה שישבו רק לפני רגע על הכיסא שאותו אני מחממת, פתאום מגיעה ילדה בת 24 , עם שני ספרים שכתבה תוך שנה ובטח מה היא חושבת לעצמה, ובטח כל מי שמפליץ נהיה סופר היום ובטח היא תדבר עכשיו על סטוצים, ומסיבות, ואלכוהול.


 

בדרך חזרה הביתה, ביקשתי מנהג המונית מגבון לח. “עד חצי המלכות אני אתן לך!", הוא אמר. נתקף רומנטיקה, הבחור. אהבתי את זה. התחלתי להסיר את האיפור, והדלקתי את הסמארטפון. והנה הודעה מהחברים בצפון: “לא נורא, תבואי מחר! בהצלחה בראיון".