בן למייסדי קיבוץ כנרת יוצא נגד ההפרטה: "זה הפך להיות מושב"

זה לא בגלל הפרקים הראשונים, שעוסקים בילדות של ישראלי בחצר כנרת, בתקופה בבריגדה היהודית ובתפקידו כמזכיר הקיבוץ. לא שהפרקים האלה לא מרתקים, הם מרתקים מאוד, אבל האקשן מגיע בפרק האחרון, שנושא את הכותרת “המאבק לקיום כנרת" וכולל חומרים נפיצים, בגללם משפחתו של המחבר התנגדה להוצאת הספר ועורכת הספר התקפלה. רק ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, המו"ל של הוצאת הספרים “שרידות" הסכים לגעת במוקש הזה בידיים חשופות.
 

“יהיה חלק שימחא כפיים וחלק שיירק עלי", ישראלי לא מתרגש. “מי שערכה את הספר פחדה מהוצאת דיבה. בארץ מפחדים לדבר אמת ואצלי זה הדגל הראשון, לפני הכל. לא האמת שלך או שלו אלא עובדות. אני תמיד הגון".
 

אז מה יש שם, שמפחיד את כולם? באופן כללי, הפרק עוסק בהפרטת הקיבוץ. אבל באופן ספציפי, הוא טומן בחובו את המאבק בין ישראלי בן ה־ 93 , הבן הראשון של מייסדי הקיבוץ, לבין יעל דרומי, מזכירת הישוב לשעבר שהובילה את מהלך ההפרטה ב־ 2007 ובמקרה היא גם גרושת בנו ואם נכדיו.

אבל קודם כל כדאי להציג את הטאלנט. הוא יליד 1921 , בנם של בנציון וחיה צ'רנומורסקי, ממייסדי קבוצת כנרת, נולד בחצר כנרת, אותה חוות חקלאית בשיפולי האגם, שבעצם הייתה המקום שבו החלה ההתיישבות הציונית ובהמשך יעברו שם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, רחל המשוררת ונעמי שמר. אנשי ארץ ישראל, אידיאליסטים בנשמתם. ספרו של ארוניק, כך מכונה הסופר, הוא ערבוב בין קטעי יומן שכתב עוד כשהיה ילד ומכתבים שמספרים את קורות חייו. “בכיתה ב’ המורה שלי לימד אותי לכתוב יומן ומאז אני כותב", סיפר.
 

נפגשנו בתחילת השבוע, יום אפור במיוחד, במגרש החניה של הקיבוץ. חשבנו שהוא יגיע בקלנועית, אבל הוא הגיע רכוב על אופנוע כי “קלנועית איטית מדי", ולחיצת היד הבהירה שלמרות גילו המופלג, מעטים יכולים לו בהורדת ידיים. “התחייבתי לחיות לפחות עד גיל 100 ", הסביר.
 

בדירתו הצנועה רהיטי רטרו מפעם, הכל מינימליסטי כיאה למי שגדל על ברכי המייסדים ועבר בכל התחנות בדרך - מהלול, לרפת ומשם לפרדס. אפילו היום הוא ממשיך לעבוד, מנהל ומתחזק את מוזיאון הקיבוץ, שהקים במו ידיו.

  קיבוץ כנרת 1959. צילום: לע"מ

“הקיבוץ התחיל להשתנות בתחילת המאה, ב-2001 ", הוא התחיל לספר. “לכנרת היה דור של מייסדים, אחר כך היה הדור השני, שהיה נאמן באופן מוחלט לאבותיו, ואז בא הדור השלישי שכבר הריח את ריח הכסף".
 

על בנו, גור, שבימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הופל מטוס הפנטום שבו ישב על כס הנווט והוא נפל בשבי, ארוניק ממעט לדבר. “הוא ישב שמונה חודשים, יש כאלה שהיו שנים בשבי", הוא אומר. “רק אחרי שבועיים נודע לנו שהוא חי".
 

“איך היא צריכה להשפיע?".
 

כפי שאפשר להבין, ארוניק הוא לא טיפוס שמחצין רגשות, אבל הוא וכחן. כשזה מגיע לעקרונות האיש עולה על מדים ונכנס חזיתית. כך גם הוא עושה בפרק האחרון בספרו, שכאמור עוסק בהפרטה. “הייתי נגד חיסול הקיבוץ" הוא מספר. “תשאל אותי למה הקימו קיבוץ, מה היה מיוחד בו? צדק, יושר, הגינות. ערכים שנכונים היום וגם לפני 200 שנה ובעוד 200 שנה, אבל היום זה לא משנה, כי רוצים כסף ביד. לא הייתי היחידי שהתנגד, אבל הייתי היחיד שהביע את זה בכתב".
 

“חיים יותר טוב זה עניין של השקפה. בעיני זה חיים יותר רע. בעיני טוב זה האידיאולוגיה. היום מי צריך אידאולוגיה כשיש חשבון בנק? אפילו מפלגת העבודה היא לא כמו פעם, אלא בבואה של הישוב. אני אף פעם לא התייחסתי לכסף, לא הייתה לו משמעות בעיני, אבל ברגע שהתחילו להריח אותו יצאו פה לתרבות רעה".

בספרו חושף ארוניק את שיטת ההצבעה ודרך קבלת החלטות בקיבוץ, שהן שגויות לטענתו. הוא מביא חישובים, סעיפים תקנוניים וכמובן את המכתבים הנזעמים שהפיץ אז בין חברי הקיבוץ.
 

“מונחים לפניכם שלושה ספרים שהם התנ"ך של קבוצת כנרת", כתב בספטמבר 2007 . “’החצר והגבעה’, ‘כנרת בימי מבחן’, ו’אלבום כנרת’, שבהם מכונסת הליבה של היצירה המופלאה, קבוצת כנרת. מנגד מונחת לפני חוברת ‘מודל כנרת 2007 ’ שהיא הברית החדשה, שמטרתה אחת – חיסול קבוצת כנרת, וגם תקנון חדש שהוא תוכנית העבודה לחיסול זה. לכן שניהם ביחד מוקצים מחמת מיאוס".
 

בנובמבר 2007 , אחרי שכבר התקבלה ההחלטה, הוא המשיך בקו הלוחמני: “על מה אתם, חברי כנרת, טיפשים, חוגגים? על חיסול הקבוצה בת ה־94 ? על עיקרי הדברים שהורישו לכם הוריכם? צדק, שוויון ערך העבודה, הגינות, יושר ושיתוף, המגולמים ביצירת המופת, קבוצת כנרת ומורשתה. אימצתם ללבכם עיקרון אחד בלבד - כסף, כסף ושוב כסף פרטי. אתם צאצאי סטולר, בנציון, כנרתי, ספיר, הרחול, חדש, שפרירי. מרק, מכס, חרמוני, אביגדור ועוד שמתהפכים בקברם מהתנהלותכם לשמד – תתביישו לכם".
 

ארוניק אומר שהיו עוד אנשים בדעתו, אבל הם פחדו לצאת בגלוי. לכן הוא נשאר לבד וספג. יום אחד קיבל מכתב אנונימי, שכמובן מפורסם בספרו: “היום בגילך, גיל של מנוחה ושוויון נפש, הממורמר, רגזן אשר שופך רפש, זבל וחרא לכל עבר. החרא אשר הנך מפזר נערם ומכסה אותך ארוניק. דע לך כי הנך גורם נזק לעצמך, לתדמיתך, למשפחתך ולעברך. אנשים מתרחקים ונדחים מלבוא במגע איתך. חבל שאתה בוחר להתעלם מרצון הרוב, מהצדק אשר לא אתה שולט בו, מבחירות של אחרים, מרצון ותקווה של אנשים אשר בחירתם בידם".
 

ארוניק גם מפרסם מכתב ששלחה לו מזכירת הקיבוץ באותם ימים, דרומי, שאותה הוא מכנה “הקודקודה". היא כתבה שם כי “אדם שתמונת עולמו נרחבת ומכילה צבעים מגוונים, גמישות מחשבתית, רעיונות יצירתיים, דעות שונות, אדם כזה, המסנן את דרכי הביטוי ואמצעיו, יוכל לעורר אצל שומעיו רצון להקשיב. ‘הפגזה ארטילרית’ מילולית, בוטה ורועשת, מעוררת דחייה והתנגדות ואינה מאפשרת לשמוע ולהתייחס". בסיום נכתב “יעל דרומי, לשעבר ישראלי, אם נכדיו של אהרון". השבוע היא מסרה בתגובה לטענות כי “מפאת גילו של האדם אני לא מעוניינת להגיב".
 

ארוניק מכניס הכל לספר, לא פוסח על כלום, כולל הקרעים שהופיעו במשפחתו בעקבות הכוונה להוציא את הספר וקטעים אישיים מיומנו: “גורי ורחל באו כדי שנמצא נוסחה שתאפשר לרחל להמשיך לערוך ולהוציא לאור את הספר. אבל זה נגמר בפיצוץ גדול עם גורי, שמיד מלכתחילה קם והסתלק, והמפגש התפרק. נעלבתי מאוד, הוא אפילו לא בא לארוחת ערב שבת" ( 17.1.2014).

"שבת. באו שלוש הבנות שלי, ערכנו ויכוח על כל המצב שנוצר עם אורי מילשטיין. זאת הייתה שיחה מאוד לא נעימה – אני בודד... לצערי". 

"היום י"ח באדר ב'. יום הולדת, בן 93 . אני בודד עם עצמי. עצוב הנתק מגורי שלא מרפה ממני" (20.3.2014 ). "אצל תרצה – יום הולדתה. בת 70 . התאספה כל הפזורה המשפחתית. אני מקווה שעם גורי הפשיר הקרח" (29.3.2014). 
 

"עם יעל דרומי מה יש לי לדבר? הילדים שלי כבר עזבו את הקיבוץ. אני שלם עם הספר", הוא אומר בלקוניות שמאפיינת אותו. "מה שנכתב בא מדם לבי וכשהספר יצא אני אחלק לשלושה גורמים: למשפחה, לחברי קיבוץ כנרת ולכל הקיבוצים בארץ, שיקבלו עותק".

ההפרטה כבר הסתיימה, מה הסיפור עכשיו?

"אני כבר לא מתווכח, זו עובדה גמורה, אבל אין קיבוץ. למשל חדר אוכל. המושג הזה של חדר אוכל היה אבן יסוד של התנועה הקיבוצית והיום ברוב הקיבוצים הוא לא קיים. פה נשאר רק זנב קטן. אוכלים ארוחת צהריים וגם מי שעובד בסביבה הקרובה. אני לא אוכל שם. לוקח הביתה. חיי החברה השתנו, זה הפך להיות כמו מושב. בטח לא איך שהורי חינכו אותי ואיך שאני חינכתי את ילדי".